אלכס קורמייה היא שופטת בבית המשפט העליון בעיירה סטרלינג שבניו המפשיר ומגדלת לבדה את בתה המתבגרת ג'וזי.
ג'וזי היא נערה יפה, מוצלחת ומאד מקובלת בחברה אבל מתחת לפני השטח מסתתרת נערה שנמאס לה לרצות את כולם ולהציג כלפי חוץ חזות מושלמת כדי לא לקלקל את שמה הטוב של אמה השופטת.
אלכס היא שופטת עם חזות רגועה וקרת רוח כלפי חוץ כי זה מה שמצפים ממנה בעיירה אבל היא קודם כל אמא ובתה הכי חשובה לה, עם זאת היא לא מוכנה שג'וזי תתמרד נגדה, מבחינתה הבת שלה היא המראה שלה וכל מה שהיא עושה משפיע על התדמית שהיא חייבת לשמור עליה.
בעיירה בגודל של סטרלינג כולם מכירים את כולם וכך היה תמיד. מבחינות מסוימות יש בכך משהו מנחם-כמו משפחה מורחבת ענקית, שלפעמים את אוהבת אותה ולפעמים מסתכסכת איתה.
לייסי היא מיילדת ואמא לשני בנים, לפני 17 שנה, חייה נקשרו באופן מקרי לחייה של אלכס ונוצרה ביניהם חברות אמיצה וקרובה, אלכס היתה אז בהריון עם ג'וזי ולייסי גם היתה זו שיילדה אותה.
17 שנה אחרי, השנה היא שנת 2007 ורצח מחריד מתרחש בתיכון סטרלינג ומזעזע את העיירה המנומנמת משנת היופי שלה.
פטריק דושראם, הבלש היחיד במשטרת סטרלינג נשלח מיד לאזור האירוע אך הוא לא היה מוכן למה שחיכה לו שם.
פטריק עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר אבל תמיד הרגיש כנגד רצונו שאיחר את המועד, שהוא אמנם בלש אבל לא ידע להבחין בזמן שמשהו רע עומד להתרחש.
התוצאות נחתו מרוסקות בחיקו בכל פעם ופעם.
פיטר, בנה של לייסי ירה למוות בעשרה תלמידי תיכון ובמורה, גם ג'וזי נפגעה אבל היא לא זוכרת כלום מהאירוע ובטוחה שעברה בסך הכל תאונת דרכים.
קו דק מאד מבדיל בין מיוחד למוזר, בין נער שהסתגל היטב ובין נער לא יציב כמו פיטר.
האם בכל נער טמון הפוטנציאל למצוא את עצמו בצד זה או אחר של החבל המתוח?
מה גורם לבחור נורמטיבי ממשפחה אוהבת לקום בוקר אחד ולירות באנשים חפים מפשע?
האם הוא היה סתם ילד חריג, מתבודד שהציקו לו או פשוט מרושע?
העלילה נעה בין עבר להווה, משחזרת לאחור את ילדותו של פיטר כשהיה ילד מוכה בגן ילדים וג'וזי בת החמש יצאה להגנתו, הם נשארו חברים טובים עד גיל 12 ואז נפרדו דרכם, ג'וזי התחילה להסתובב עם הילדים המקובלים ופיטר נותר מאחור.
ילדים שלא משתלבים הופכים פתאום על-אנושיים. הם מרגישים את המבטים של כולם נעוצים בהם כמו סיכות.
הם שומעים מישהו מדבר עליהם בלחישה ממרחק קילומטר. הם מסוגלים להיעלם, גם כשנדמה שהם עדיין שם.
ג'ורדן מקאפי, העורך דין שנבחר לייצג את פיטר לא מצליח לגלות אהדה כלפיו, הוא גם לא בטוח שיוכל למצוא קו הגנה הולם למקרה אכזרי שכזה.
הוא חושב שפיטר עבר סוג של הפרעת דחק פוסט-טראומתית כמו אישה מוכה שמחליטה יום אחד לירות בהתקף זעם בבעל המתעלל שלה.
אלכס מחליטה להיות השופטת בתיק המקרה והעורך דין של פיטר מוכן לעשות הכל כדי לפסול אותה מהמקרה, כשהוא מחליט לזמן את ג'וזי בתה להעיד לטובת פיטר, אלכס נאלצת לפסול את עצמה.
הרבה ביקורת ואצבע מאשימה נשלחים לעבר הוריו של פיטר, איך יתכן שגידלו בביתם כזאת מפלצת בלי להרגיש? ככל שהעלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, אפשר להבין שאין בסיפור שחור ולבן, יש גם הרבה אפור באמצע, משהו קשה הניע את פיטר למצב שאליו הגיע. הביקורת מופנת כלפי החברה עצמה, איפה היו כולם כשפיטר עבר התעללות יום יומית מילדות ועד התיכון?
חברה שאין לה טיפת סבלנות וסובלנות כלפי מישהו ששונה ממנה.
כל ילד בבית הספר שיחק תפקיד: ספורטאי, גאונה, שווה, הומו. פיטר בסך הכל עשה את מה שכולם חלמו עליו בחשאי: להיות ולו לתשע עשרה דקות, מישהו שאיש אינו מעז לשפוט אותו.
זהו ספרה השישי של ג'ודי פיקו שאני קוראת, היא מיטיבה להציג בספריה חיי משפחות ובמיוחד יחסים טעונים בין אמהות לבנות, ספריה תמיד מציגים שאלות קשות ונוקבות שעיקרן: איך אנחנו היינו נוהגים אם זה היה קורה לנו? הספרים שלה מצליחים לרתק ולהפתיע עד העמוד האחרון.
קריאה מהנה
