ברוריה לא רצתה להיות אמא, היא רצתה להיות פרופסור שעוזר לאמהות. לא סתם אימהות, אימהות שיש להן ילדים על הרצף האוטיסטי.
ברוריה התחתנה כשהיתה בת שלושים וחמש, היא התחתנה עם בני, פרופסור גם הוא, רק להיסטוריה. היא גידלה איתו יחד את ילדיו המתבגרים עד שעזהו את הבית, היא לא רצתה ילדים משלה. היה לה חשוב להתרכז בעצמה, להיות שונה מאמא שלה ולהיות עצמאית וחזקה, להגשים את עצמה.
ממש בבוקר הטיסה שלה להונג קונג, לכנס הכי חשוב בקריירה שלה, שם אמורה היתה לשאת את נאום הפתיחה שלה, בעלה נפל ונחבל בראשו. היה קשה לה להפרד ממנו אבל כמובן שהיא המריאה אל עבר הפסגה המיקצועית שעליה חלמה.
הטיסה עברה בשלום מלבד כיס אויר שהקשה עליה. היא פגשה בטיסה, ממש במקרה את רובי, דמות מעברה הרחוק, מישהו שהיה בניהם יותר מנושא אחד שלא נסגר.
הנאום שלה עבר בהצלחה יתרה, הוא היה הנאום הפותח של הכנס, היא קיבלה מחמאות מקיר לקיר. הימים שעברו עליה בכנס לא היו בדיוק הימים שציפתה להם. במקום להתרכז בכנס המקצועי אליו נסעה אנשים שפגשה בו, שיחות שניהלה בו, הרפתקאות שקרו לה גרמו לה לחשוב על חייה. היא נזכרה בילדות שלה, בגידול הטוטאלי של אמא שלה, באהוב הראשון שלה שהציע לה נישואים אחרי הצבא וגם בהחלטה שלקחה כשבחרה לא להיות אמא.
האם היא היא שלמה עם כל ההחלטות שלקחה בחייה?
המון מחשבות והרהורים ליוו אותה גם על הקשר שלה עם בעלה בני שמחכה לה בארץ ושמתרגש לקראת חזרתה.
הונג קונג, תל אביב, הונג קונג הוא ספר שנקרא בשטף, בשלוק. הוא כתוב יפה, הוא סיקרן אותי, אהבתי את ההרהורים של הגיבורה באשר לדרך שבחרה ללכת בה ונהנתי לקרוא על סיפורים מהעבר שהוסיפו לדמותה.
היה משהו קטן בעלילה שאני מודה שלא הצלחתי להתחבר עד הסוף, אבל כן יכולה לספר שנהנתי מקריאתו של הספר. כתוב יפה ומסקרן.
קריאה מהנה!
