כולנו אוהבים את ההורים שלנו ומעריכים את כל מה שהם עושים בשבילנו אבל כשהם מתחילים להשתלט לנו על החיים, באופן טבעי אנחנו מעדיפים להתרחק ולצאת לעצמאות אישית עם כל מה שכרוך בכך.
רוזה היא אישה ממוצא טטארי שגאה בשורשים שלה, היא אישה קשה, מתנשאת, שתלטנית, גזענית, נירוטית ורודנית לא קטנה ששום דבר לא מספק אותה אבל היא גם בשלנית בחסד, רחמנית ומגוננת יתר על המידה.
כאשר היא מגלה שבתה הכעורה והטיפשה בת ה 17, סולפיה, נכנסה להריון, היא לא יודעת אם לצחוק או פשוט להרוג אותה מרוב תסכול, היא מקווה שהילדה תצליח להפיל את התינוק אבל מחליטה שאולי זה הגורל ועדיף לא להתגרות בו. כעבור מספר חודשים סולפיה יולדת בת יפיפיה ורוזה רואה בה את ההשתקפות של עצמה.
הילדה ששמה הוא אמינט הופכת במהרה לבבת עינה של רוזה והיא משתלטת על הגידול שלה כאילו שהיא אמא שלה ולא הסבתא, מה שמעורר כעס אצל סולפיה.
רוזה מרגישה שאמינט היא תיקון על סולפיה שמבחינתה היא אכזבה גדולה בכל תחום אפשרי.
רוזה בטוחה שכאשת חינוך לשעבר, מתפקידה לחנך את כל העולם לפי הדרך שלה.
האמנתי שמחובתי לחנך את אמינט, להגיד לה מה נכון ומה לא נכון. לא סתם הייתי אשת חינוך מודפלמת. (עמ' 66)
כשסולפיה נכנסת למשבר קשה, רוזה לוקחת את העניינים לידיים ודואגת לבשל אוכל מנחם ולהחזיק קצר את אמינט שמתחילה לאבד כל רסן ולשבור את כל הגבולות.
אמינט לא מפחדת מרוזה ולא מהססת לעמוד מולה ולהגיד לה בדיוק מה שהיא חושבת.
רוזה רגילה לחנך באופן נוקשה אבל אפילו היא, מתרככת כשזה נוגע לנכדה האהובה שלה.
רוזה בטוחה שאף אחד לא מסוגל להסתדר בלעדיה והיא מתת אל שבלעדיה אף אחד לא יכול לנשום או לחיות יותר והיא גם משוכנעת שהיא אישה טובה שרק רוצה שלעולם יהיה טוב למרות שתלטנותה הבלתי נלאית.
רוזה כל כך רוצה שסולפיה תסתדר בחיים ותהיה נשואה למישהו טוב ומרוב התערבויות היא רק גורמת למצב להחמיר.
מה יעלה בגורל רוזה, סולפיה ואמינט? וכמה רחוק תהיה מוכנה רוזה ללכת למען עתיד טוב לבתה?
דמותה של רוזה היתה משעשעת בעיני, לאורך כל הקריאה לא הפסקתי לצחוק ממעלליה, היא היתה פשוט דמות תזזיתית ומטורפת שאי אפשר היה להתעלם מקיומה.
השתלטנות שלה עברה את גבול הטעם הטוב אבל אהבתי את הנחישות והאקטיביות שלה, היא לא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיה, סוג של אשת הברזל – הגירסה הטטארית.
המלצה שלי? לטוס ולקרוא.
קריאה מהנה.
