לאנגוס ושרה היו חיים טובים ושלווים. היתה להם דירה נאה, לאנגוס משרה טובה שפרנסה בכבוד ואפשרה לשרה לעבוד חלקי ולגדל את התאומות, היה להם בית יפה ואת תאומות הקרח. קירסטי ולידיה היו תאומות יפיפיות עם שיער בלונדיני עד לבן ועם עיניים כחולות שאף אחד לא היה נשאר אדיש כשראה אותן. כשהיו בנות 7 לידיה נפלה ממרפסת בבית סבתה ומתה, החיים של המשפחה נהרסו. אנגוס התקשה להתמודד עם העובדה שאיבד את ביתו והתקשה לתפקד, הוא שתה יותר מידי ולבסוף איבד את משרתו, משום כך גם נאלצו למכור את הבית שלהם בלונדון. קירסטי נשארה בלי הנפש התאומה שלה והתחילה לדמיין שהיא לידיה, היא התבודדה רוב הזמן וקראה ספרים בחדרה. כשהמשפחה קיבלה בירושה אי מבודד אי שם בסקוטלנד עם קוטג' ומגדלור ישנים הם ראו בכך הזדמנות להתחלה חדשה.
התאומות נולדות זהות לחלוטין. אפילו ההורים שלהם התקשו בתחילה להבחין בניהן והם היו נוקטים באמצעי זיהוי כמו בגדים בצבעים שונים, לק על הציפורן, חפצים שונים. לא רק שהיו זהות, הן גם היו קשורות מאוד אחת לשניה. הסיפור מתחיל להיות מותח ומיסתורי כשקירסטי התחילה לטעון שהיא לידיה. בתחילה שרה חשבה שהילדה ממציאה ומשתעשעת במחשבה, אך כשהמחנכת של קירסטי מתקשרת ומספרת על שינויים בבית הספר שרה כבר מתחילה להרים גבה. קירסטי מצטיינת במקצועות שלידיה היתה חזקה בהם, קירסטי משחקת עם החברים של לידיה. הן לא ידעו להסביר את התופעה מלבד העובדה שקירסטי באבל ומתגעגעת ללידיה.
כשמגיע הזמן, המשפחה עוזבת את לונדון לאי המבודד שלהם. הם מגיעים לקוטג' הישן וההרוס והם צריכים להפוך אותו לבית ולשרוד בתנאים הקשים. קירסטי תרשם לבית הספר האיזורי וכך הם יתחילו מחדש כשהם מקווים שהכאב והאבל יעיקו פחות. גם כשהם בסקוטלנד, קירסטי ממשיכה לטעון שהיא לידיה וממשיכה לחלום סיוטים בלילות. אימה שרה מתחילה לחשוב שאולי יש אמת בדבריה, הרי הן תאומות זהות לחלוטין, הן נראות אותו הדבר ויש להם את אותו ה די. אן. אי. איך היא יכולה לדעת את האמת? גופתה של לידיה כביכול נשרפה ושרה התבססה על מה שאמרה התאומה ששרדה כשקרה האסון :" אמא, זו לידי לו, היא נופלת". הספק הזה לא מרפה משרה.
מיהי התאומה השורדת? האם היא לידיה או קירסטי? מה בדיוק קרה ביום שאחת התאומות מתה?
תשובות לשאלות תקבלו כשתקראו את הספר כמובן. הספר לא נותן מנוח לקורא בעקבות השאלות האלה לאורך כל הסיפור ורק בסוף מגלים את האמת. קראתי את הספר בסקרנות והמתח נשמר לאורך כל הספר, בכל פעם שהיתה מעט ירידה במתח והספר הפך שיגרתי, נכנס איזה "טויסט" ששמר אותי דרוכה. אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו בחום, אין כמו ספר מתח טוב!
