הסיפור מגולל את סיפור חייה של פרי, נערה יהודייה צעירה המתגוררת באיראן של 1978. פרי המאוהבת במורד, בן דודה, נישאת לו בתקופה הקשה ביותר שחוותה מאז ילדותה.
השניים נישאים ועוברים לגור יחד כמו כל זוג נשוי, אך אט אט הם מבינים שהחיים בטהרן לא אפשריים להם, ושהם לא רוצים לגדל בה את ילדיהם. השניים מחליטים לברוח יחד לישראל, וכך מתנגדים למהפכה האיסלאמית.
הבריחה של השניים מתבררת כדבר לא קל בהחלט, הם נתקלים בקשיים, עוברים תלאות ולבסוף חוזרים שוב לטהרן. את המסע הזה הם מבצעים כמה פעמים, ובכל פעם מצאתי את עצמי חסרת אוויר, קוראת שורה אחר שורה במהירות שיא, רק כדי לדעת אם אולי הפעם הם הצליחו להגיע לישראל בבטחה.
הסיפור מכניס בתוכו גם את ההיסטוריה של טהרן באותה התקופה, השלטון הנוקשה, השלטון שלא מאפשר לאזרחים לחיות את חייהם בשלווה, ולכן לא סתם יהודים רבים בחרו לברוח ולעבור לישראל. אנחנו למדים גם על התרבות היהודית באותה התקופה, מה היה מקובל ומה לא, על המנהגים הפרסים באותה התקופה, וכמובן על הזוג שמנסה לעשות כל שביכולתו כדי ליצור לילדיהם הפעוטים חיים טובים יותר.
שרה אהרוני כתבה את הספר הזה כיצירת מופת, היא הוסיפה ותיבלה את הספר בביטויים פרסיים, במנהגים פרסיים ובאווירה פרסית. אני יודעת שזה לא מעניין את כולם ויש הרבה קוראים שלא התחברו לכל ההוספות הללו, אך בתור פרסייה נהניתי לקרוא את הביטויים האלה ולהתחבר קצת יותר למוצא שלי.
הספר כתוב במשלב גבוה, באווירה של פעם, בשפה יפה שרק מותירה טעם של עוד. בעקבות הספר הזה המשכתי לקרוא ספרים נוספים של הסופרת, אך 'שתיקה פרסית' נותר האהוב עליי.
