Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
שריקה באפילה
תגיות: ,
סופר/ת:
סוגה:
שנת הוצאה: 2019
מס' עמודים: 400
גֶ'ן ויוּ מדוקס שרדו את הסיוט הכי גרוע של כל הורה. לאנה בתם בת החמש-עשרה נעלמה במהלך חופשה כפרית עם אמה ונמצאה לאחר ארבעה ימים מדממת, חבולה ומבולבלת. בשבתם ליד מיטתה בבית החולים הם חשים הקלה, אבל גם חרדה עצומה, שכן לאנה לא יכולה, ואולי לא רוצה, לספר מה קרה לה בימים שבהם נעדרה. איפה היתה לאנה? איך היא נפצעה? האם הנער שהתיידד איתה מעורב במעשה? איך שרדה לאורך כל הימים הללו? גם כשהיא חוזרת הביתה ואל שגרת הלימודים, לאנה מספקת את אותה תשובה מתסכלת שוב ושוב: "אני לא זוכרת." במשך שנים ניסתה ג'ן להרגיע את השדים שרודפים את בתה הצעירה ותמיד פחדה מהגרוע מכול. עכשיו אמנם הגיהינום שעברו הסתיים בשלום, אבל ג'ן לא יכולה להרפות מהצורך לגלות את האמת. בלי לספר ליו או לבתה הבכורה מג, יוצאת ג'ן למסע בעקבות לאנה, מסע שיוביל אותה להבנה עמוקה יותר של בתה הצעירה, של משפחתה ושל עצמה. שריקה באפלה עוסק בקשרים ובקשיים בחיי משפחה ועל החיבור השברירי אך התמידי בין אימהות ובנות. זהו סיפור על אשמה, פחד, תקווה ואהבה, ועל תחושה של אובדן זהות והיכולת למצוא את עצמנו אצל אהובי לבנו.

הסיוט הכי נורא שלנו כהורים הוא שמשהו רע יקרה לילדים שלנו ואני כאמא חרדתית, (דור רביעי לאמהות חרדתיות) לא יכולה אפילו לתאר את ההרגשה האיומה הזאת במילים.
לפני כמה שנים הבת שלי הבכורה יצאה לבלות עם חברות ובבוקר גיליתי שהיא לא חזרה הביתה, כמובן שנבהלתי והתקשרתי אליה בלי סוף, רק לאחר כמה שעות שכבר כמעט יצאתי מדעתי היא חזרה אלי ואמרה
שעדכנה אותי מראש שהיא נשארת לישון אצל חברה, לא זכרתי דבר כזה אבל את השעות הקשות עד שהיא חזרה אלי לא אשכח לעולם.

ג'ן ובתה לאנה בת ה 15 עוזבות את לונדון ויוצאות לחופשה קצרה במרכז נופש עם חוג הציור שבו הן רשומות.
לאחר מספר ימים לאנה נעלמת לפתע באמצע הלילה ולאחר חיפושים נרחבים היא נמצאת לאחר 4 ימי העדרות מורטי עצבים ע"י איכר מקומי כשהיא זרוקה וחבולה, באמצע שדה פתוח.
לאחר שלאנה נמצאת בריאה ושלמה עם פציעה קלה בראש, ג'ן לא מרפה ממנה והיא חוקרת אותה בלי סוף לגבי מה שקרה לה אבל לאנה טוענת שהיא לא זוכרת כלום. ג'ן לא מפסיקה לחטט בפצעים הפתוחים
ואף כועסת על בעלה יו שמתנהג בעליזות ומאושר שהילדה חזרה הביתה ולא מעניין אותו מה קרה לה בזמן שנעלמה.
המשטרה חוקרת אף היא את לאנה אבל היא לא משתפת פעולה ודבקה בגרסה שהיא לא זוכרת כלום על אף שיש תחושה באוויר שהיא מסתירה משהו.
לאנה ברחה בעבר והיא נוטה למחשבות אובדניות והוריה לא יודעים אם אכן מישהו עשה לה משהו או שהיא עשתה את זה לעצמה.

לכאב היתה משמעות. המשמעות שלו היתה שעליה לנחש, לדמיין מה לאנה עברה. המשמעות היתה שעליה להימנע מניחושים או מדמיונות. המשמעות היתה שהיא מסתירה משהו. המשמעות היתה דברים רבים. (עמ' 45)

לאחר שכל הדרמה נרגעת, לאנה חוזרת עם הוריה ללונדון, שם הם מנסים לחזור כמה שיותר מהר לשיגרה המבורכת.
לאנה משלימה חומר לימודי שהפסידה בזמן העדרותה, המשפחה מתאחדת עם מג, האחות הבוגרת וג'ן חוזרת לעבודתה אותה היא מתעבת.
ג'ן מנסה להגיע לאיזון אבל היא רק מצליחה להיכנס לעוד יותר אובססיה סביב לאנה, להשגיח עליה בעיני נץ, להציק לה ולדאוג לה בלי סוף.
מג חושבת שלאנה מפונקת ומניפולטיבית ושהיא מצליחה לגרום לג'ן לוותר לה בכל פעם מחדש והיחסים בין שלושת הנשים מתערערים מרגע לרגע.
לאנה נוטה למצבי רוח משתנים וכל זה משפיע גם על מצב רוחה של ג'ן שלא יודעת כבר מה לעשות ואיך להתנהג עם בתה ואיך לחדור לתוך נבכי נשמתה. הדמיון שלה עובד שעות נוספות והיא
בטוחה שלאנה מסתירה משהו לגבי ההעלמות שלה.

מה באמת קרה ללאנה בימים שנעלמה והאם לאנה וג'ן יצליחו להגיע לפריצת דרך ביחסיהן הטעונים?

פעם מישהו אמר לי שכשמחטטים יותר מידי בפצעי הנפש אז עלולים לגרום למצב להיות גרוע יותר ואולי עדיף פשוט להתעלם ולתת לחיים לזרום כרגיל. לא הסכמתי איתו כי בעיני זה כמו לטמון את הראש בחול
אבל לעיתים אני נזכרת בדברים שלו וחושבת שאולי באיזה שהוא מקום הוא צדק.
לאורך כל העלילה ג'ן לא מפסיקה לכרכר סביב לאנה ו"לחנוק" אותה, אני חושבת שהייתי יוצאת מדעתי אם היו מתנהגים אלי ככה וזה היה דווקא גורם לי לתחושה של התנגדות.
כאמא לאמא, הבנתי את החרדות והחששות של ג'ן אבל לפעמים צריך ללמוד גם לשחרר או כמו שאומרים: אנחנו צריכים לתת לילדים שלנו כנפיים לעוף כדי שהם ירגישו מספיק ביטחון לחזור אלינו לבד.
הספר הזה השרה עלי עצבות בגלל חוסר התקשורת הקשה שהיתה בין הדמויות בעלילה. לא הרגשתי חיבור כלפי ג'ן, רחמתי על לאנה שיש לה אמא לא קשובה וזה בעצם כל מה שלאנה רצתה ממנה.
העלילה לא היתה מספיק מרתקת בעיני, משהו שם היה לי חסר כדי שירים אותה למעלה, לצערי הרגשתי שהיה כאן פספוס כי הנושא המרכזי של הספר היה חשוב אבל המסר לא עבר בצורה מספיק טובה.

קריאה מהנה.

חגית בן-חור

חגית בן חור, בלוגרית ספרים, חיה בסרט ומכורה לסדרות טלוויזיה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן