Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
שקרים הכרחיים
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 415
ג'יין לא חייבת לעבוד למחייתה. כך מזכירים לה בעלה הטרי, אימהּ וחברותיה בכל הזדמנות. אבל היא ידעה מגיל צעיר שהיא תהיה עובדת סוציאלית, ואין דבר שהיא רוצה בו יותר. שנות השישים החלו זה עתה, אך במרחק כמה דקות נסיעה מביתה היפה שבצפון קרוליינה עדיין חיות משפחות במטעי הטבק, ללא חשמל או מים זורמים, כמו ממאה אחרת. כולם זקוקים למשהו: נעליים ללא חור, הסעה לשיעור ברייל או עזרה במציאת עבודה, ולכולם ג'יין יודעת לעזור, מלבד נערה אחת. חיוכה של אייבי לא מגלה דבר על מצבה העגום. היא מטפלת לבדה באחותה, בסבתהּ הקשישה ובאחיינה התינוק. בשש עשרה שנותיה למדה לשרוד בכוחות עצמה ולא להישען על איש. כשהשתיים פוגשות זו את זו עולמן הישן מתערער; אייבי מתמלאת תקווה, ואילו ג'יין עומדת בפני הכרעה קשה מאין כמותה. האם תוכל אייבי לסמוך עליה? פרשה היסטורית אמיתית ובלתי נתפסת זוכה לתיאור ספרותי לראשונה ברומן זה, אשר מתאר את מאבקן של אלפי נשים לעצמאות, מנקודת מבטן של שתי נשים צעירות, מטפלת ומטופלת. דיאן צ’מברליין היא אחת הסופרות המצליחות בארצות הברית. ספריה הרבים תורגמו ל– 20 שפות ברחבי העולם, ושקרים הכרחיים הוא ספרה המצליח ביותר.

ג'יין, בחורה צעירה בתחילת דרכה, רק סיימה את בית הספר לבנות וכבר היא מוכנה לאתגרים החדשים בחייה. היא רק סיימה את הלימודים, היא לפני משרתה הראשונה ולפני החתונה עם רוברט ומסתבר שהיא לא דמיינה לעצמה מה יהיו האתגרים הגדולים באמת.

הסיפור מתרחש בתקופה חשוכה שהאנשים איך לומר, לא התקדמו מימי הבניים… כשג'ין מבקשת גלולות מרופא הנשים שלה, הוא מבקש אישור מבעלה ומתפלא שהיא לא רוצה להרות כבר מההתחלה, אנשים מרימים גבה כששומעים שהיא מחפשת עבודה בעוד שבעלה הוא רופא ילדים מצליח, כשמבדילים בין אנשים בגלל צבע עור ובעיקר כשמפלים אותם לרעה. אני יכולה להמשיך ולפרט אך היריעה קצרה מלהכיל…
סיפור נוסף, במקביל, הוא סיפורה של אייבי, נערה כבת 15 שגדלה בבית חווה עם סבתה, אחותה בת ה 17 והתינוק של אחותה. אייבי בקושי לומדת ובעיקר עובדת בשדות הטבק בחווה. החיים שלה קשים מאוד, הוריה אינם והיא חיה בקושי. היא חיה בלי הורים, הסבתא בקושי מתפקדת ואייבי היא המבוגר האחראי, לא תמיד האוכל בנמצא, אין מי שיכוון אותה או יתן לה חום ואהבה, האמת? כאב לב.

שתי הגיבורות, אייבי וג'יין נפגשות כשג'יין מתחילה את עבודתה החדשה כעובדת סוציאלית. היא מקבלת חפיפה מקודמתה בתפקיד, את קורות חייה של אייבי ומשפחתה. מספרים לה שעיקרו את אחותה הגדולה של אייבי ללא ידיעתה בתואנה שהיא רפת שכל וגם עיקורה של אייבי היה על הפרק. באותה תקופה ובאותו איזור היה נהוג לקבל אישור לעיקור מ"ועדת שקר" כלשהו והיה אפשרי לעקר נשים גם ללא הסכמתן. במקום באמת לעזור לאותן נשים ולמשפחות שלהן, בחרו בדרך הקלה והפשוטה בעיקור. פחות תינוקות, פחות עוני, פחות טיפול בנזקקים. הכי פשוט… והכי מקומם ומרתיח! ככה פותרים את הבעיה של הריונות של נערות מאוכלוסיות חלשות, מעקרים אותן וזהו. את אף אחד זה לא עניין שאותן נשים לא יוכלו להביא יותר ילדים לעולם, את אף אחד לא עניין מה באמת הן רוצות, הם החליטו בשבילן, לקחו בעלות על גופן.

אייבי מנסה לחיות חיים רגילים למרות הכל. היא מנסה להיות תלמידה טובה, היא מנסה לטפל ולשמור על הבריאות של סבתא וגם לטפל בבן השנתיים של אחותה. הכל על הכתפיים שלה והיא רק כבת 15. כולם הזהירו אותה מהריון. סבתא שלה, אחות, קודמתה בתפקיד של ג'יין וג'יין כמובן. אייבי חשבה שהיא נזהרת אך מסתבר שטעתה. היא והחבר שלה לא נזהרו מספיק והנורא מכל קרה.

איך הגיבה הסביבה? אתם בטח מנחשים, אך מה שאני בטוחה שלא תוכלו לנחש את סוף הסיפור.

ספר חזק, עמוק, מעורר מחשבה, כזה שמרטיט את הלב וגורם לקורא לרצות לחבק את שתי הגיבורות כל אחת מסיבה שונה. את אייבי מרחמים וחמלה ואת ג'יין כי היא גדולה מהחיים, אמיצה ומסורה. אהבתי במיוחד את דמותה של ג'יין שהלכה אחרי הלב שלה, היא ויתרה על כל כך הרבה דברים למען המטופלים שלה ולמען אייבי בפרט, היא דמות חזקה ומרגשת.
אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר המקסים הזה שלמרות שקומם והכעיס אותי לא פעם בגלל הנושאים הקשים שהועלו בו כמו עיקור הבנות, מעמד האישה והיחס לשחורים, הוא הפיח בי תקווה והרגשה טובה שיש אנשים טובים שעושים מעשים טובים.

קראתי את הספר בדיוק בשבוע שהעובדים הסוציאליים נאבקו בשיפור תנאי ההעסקה שלהם והצליחו סוף סוף. העבודה שלהם היא עבודה קשה, שחורה, עמוסה בעיקר נפשית ולא מתגמלת בעליל. כששמעתי את רמת המשכורות שלהן הזדעזעתי! כשהן קיבלו תוספת, שמחתי שסוף סוף תקציב מסויים הולך לאן שצריך. אני בטוחה שגם אצלנו בישראל יש לא מעט עובדים סוציאליים כמו ג'יין שמשמשים מגדלור של תקווה להרבה אנשים שקשה להם.

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן