דמיינו לעצמכם שמתקשרים אליכם בחצות, ואומרים לכם שמאותו רגע יש לכם 24 שעות לחיות. עשרים וארבע שעות לעשות את כל מה שרציתם לעשות בחיים. עשרים וארבע שעות ליצור את הזיכרונות של החיים. עשרים וארבע שעות אחרונות לנצל כדי להיות האדם שתמיד רצית להיות. עשרים וארבע שעות להיפרד.
זה בדיוק מה שקרה למתיאו ורופוס.
שניהם מתים בסוף הוא סיפורם של שני נערים שחיים בניו יורק ויום אחד, עם עלות השחר, הם מקבלים שיחה מתחזית-מוות, חברה שמודיעה לאנשים על תאריך המוות שלהם, 24 שעות קודם לכן. הם לא אומרים לך בדיוק מתי או למה אתה תמות, הם רק אומרים לך שזה יקרה ב-24 השעות הקרובות ושכדאי לך להיפרד מאנשים שאתם אוהבים ולסדר את העניינים שלך.
כשמתיאו, בחור מאוד ביישן ומאופק, מקבל את השיחה הוא נכנס לפאניקה ועם זאת הוא מחליט שהוא הולך להפיק את המרב מהיום האחרון שלו. אבל בפועל הוא לא מסוגל לצאת מדירתו. זה הרגע שבו הוא מחליט להוריד את אפליקציית "החבר האחרון", שמחברת בין אנשים שקיבלו את השיחה ומאפשרת להם להיפגש אחד עם השני. וככה הוא מכיר את רופוס, בחור יתום שבורח מהמשטרה בגלל שהרביץ לאיזה בחור, ומבלה איתו את השעות האחרונות שלו.
מה שהכי הכאיב לי בשניהם מתו בסוף הוא שבדומה לרופוס ומתיאו בשלב מסוים בספר, שכחתי לגמרי שהם היו ביום האחרון שלהם. כל כך נשאבתי להרפתקאות שלהם ונדהמתי מהחברות שנוצרה ביניהם, ששכחתי את שם הספר… וזו הייתה טעות גדולה!!!
שניהם מתים בסוף לא נכתב כמו רשימה של דברים שהם עשו לפני שיבוא עליהם הקץ; אלא סיפור על שני אנשים שנגזר עליהם מוות תוך 24 שעות והם מחליטים לבלות יחד את הרגעים האחרונים שלהם. הם לומדים לבטוח באדם זר; מנסים לעשות דברים נכונים עבור האנשים שהם משאירים מאחור ומעל הכל, יוצרים חברות אמיתית גם אם התוקף שלה יהיה קצר.
למרות שם הספר האפל והמדכא, שמבשר מה יהיה סופם של שני הגיבורים, הסופר אדם סילברה מספר לנו הוא סיפור מריר-מתוק. המוות נמצא בכל עמוד, אבל הוא גם מתגלה כאהבה, חברות אמציה ומשפחה. יש את הבלתי נמנע, אבל יש גם את התחושה המרגשת של התהליך שהם הולכים לעבור יחד עד שהרגע שכולנו מקווים שלא יגיע.
אני חושבת ששניהם מתים בסוף מראה לנו כמה קשרים יכולים להיות חזקים גם כאשר הם נוצרים במצבים מלחיצים ואינטנסיביים מאוד. מה שאהבתי בהיבט הזה של הספר היה שחוץ מהמוות, לא לקחו להם את חופש הבחירה: לסמוך, לבלות יחד, ללכת למקומות מסוימים, להיות חברים, לדאוג אחד לשני.
זה אכן היה סיפור עצוב אבל גלל כל ההייפ על הספר ציפיתי לסיים אותו בבכי בלתי נשלט אבל… שום דבר לא קרה לי חוץ מהתרגשות קטנה.
אהבתי גם את החיבור והקשר המיידי שלהם, אבל לא הייתי במצב להאמין החברות וההתאהבות המיידיים שלהם.
אני פשוט לא יכולה להאמין לזה ששני אנשים יכולים להתאהב זה בזה עד מעל לראש אחרי כמה שעות של מפגש אחד עם השני. אם היה להם קצת יותר זמן ביחד, לכל הפחות, כן הייתי מאמינה בזה.
לא התחברתי לנקודות מבט של הדמויות המשניות. הם היו מיותרות לעלילה והוציאו אותי כל הזמן מהסיפור המרכזי. ויותר מכך, הם אפילו לא היו רק כמה נקודות מבט פה ושם, הם היו כל כך תכופים! וכמעט אף אחד מהם לא היה קשור לאף אחד מהבנים. סתם אנשים אקראיים שהם עברו לידם במהלך היום. מצאתי את זה מאוד מציק. למרות הכל, הספר היה ספר טוב ואהבתי את המסר שהסופר ניסה להעביר.
