שלוש מחברות – סקירה של רחל ביו

"שלוש מחברות" עוסק בשלוש בנות משפחה אחת שמחברות שלוש מחברות (שימו לב לכפל המשמעות) ומספרות על חייהן הקשים ורבי התהפוכות.

הראשונה היא הסבתא פאניה ששרדה את השואה ולמרות הצלקות שהותירה בה המלחמה היא נותרת אופטימית, עולה לארץ ומתחתנת עם אברם שגם הוא ניצול שואה. נולדות להן שתי בנות בהפרש קטן יחסית שושי הילדה הטובה והצייתנית ומאירה המרדנית. פאניה היא זו שמחברת ומקשרת בין כולן, היא עוזרת להן להישאר חזקות ומאוחדות.

הכותבת השנייה הינה מאירה שמספרת על חייה הפרועים עד שיום אחד הם מתהפכים וגורלה משתנה מהקצה אל הקצה והיא מאיימת לקרוס.

אחרונה חביבה היא קרן אור, בתה של שושי. היא מנסה לקשר בין כל חלקיקי הסיפורים שהיא שומעת במהלך ילדותה מהנשים בחייה ובעיקר היא מספרת על חייה הלא פשוטים של אימה ומנסה למצוא את עצמה בין הטלטלות שהיא עוברת.

דעתי על הספר:

“אני יודעת שאת מרגישה כרגע שאין שום סיכוי שהפצע הזה יגליד”, היא אמרה, “אבל הוא יגליד, והוא יהפוך לצלקת שתסמן לך שמשהו מאוד משמעותי קרה לך. אבל עכשיו את צריכה לבחור, האם את שוקעת במצולות או לוקחת נשימה עמוקה בידיעה שיש עוד הרבה טוב לפנייך”

זה אחד המשפטים החזקים שאני לוקחת איתי מ"שלוש מחברות".

אני מודה שבעוונותיי לא קראתי לאחרונה המון ספרות ישראלית מקורית וחבל שכך. "שלוש מחברות" דיבר אליי יותר מכל ספר מתורגם שקראתי. האותנטיות שבו שבתה אותו ולא אפשרה לי לעזוב אותו. שלוש הנשים המתוארות בו העבירו אותי קשת רחבה של רגשות מעצב וכאב עמוק ועד שמחה והומור. כל אחת מהן נחקקה בליבי בדרכה המיוחדת. במיוחד סבתא פאניה – שהזכירה לי את סבתי שלי ז"ל – וקרן אור שידעה להתגבר לבדה על הקשיים ולהאיר את האנשים שסביבה.

כשסיימתי לקרוא הודיתי בלבי על המשפחה שלי שלמרות הכל תמיד ביחד, שומרים אחד על השני. בהחלט לא הייתי רוצה משפחה אחרת, אבל כן אשמח לקרוא בעתיד עוד ספרים של סיון אופירי.