"מה ז'תומרת איפה שסרטני הנהר שרים? אמא היתה אומרת את זה. קאיה זכרה את אמא מעודדת אותה תמיד לחקור את ביצת החוף: "לכי הכי רחוק שאת יכולה – רחוק-רחוק לאיפה שסרטני הנהר שרים".
"זה פשוט אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים"… (עמוד 115).
נדירים הספרים המטלטלים את הנפש בסערה, הספר הזה הוא בדיוק כזה! עד כמעט אמצע הלילה לא הצלחתי להניח אותו מידיי עד לסופו.
בגיל שש אימה של קאיה נוטשת אותה ואת אחיה ונעלמת בלי להותיר סימן, בעקבותיה נעלמים אחד-אחד גם אחיה הגדולים, וכך היא מוצאת את עצמה לבדה עם אביה השיכור רוב הזמן, בבקתת העץ ליד ביצת החוף.
עד שבסופו של דבר היא לגמרי לבדה, רעבה וחסרת פרוטה.
קאיה לא מפסיקה להאמין ולקוות שיום אחד אמה תחזור, אך בינתיים היא נאלצת לשרוד, היא לומדת את הטבע ואת בעלי החיים והיא מבינה כי האדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך הוא רק על עצמה.
בשנת 1969, כאשר קאיה כבר מבוגרת בלמעלה מעשר שנים, נמצאה גופתו של צ'ייס ,שהיה דמות מוכרת בעיירה, זרוקה בביצה. כאשר מתחילים לחקור את הרצח החשדות מופנים נגד קאיה – ילדת הביצות, שמאז ומעולם נחשבה כעוף מוזר בעיירה, ואולי כי פשוט הכי קל להאשים אותה.
קאיה גדלה כחיית בר, היא נפצעת נפשית שוב ושוב, הלב שלה נפגע ונשבר, אך היא מלאת תקווה, עוצמה ורצון לשרוד. היא כמהה לחום וקרבה אך לא תמיד זוכה להם באופן הראוי, לא פעם היא נכווית, ובכל זאת מכל משבר היא לומדת וצומחת.
סיפורה של קאיה הוא מסוג הסיפורים החודרים ללב ומכניסים אגרוף בבטן. החוויות שהיא עברה והאופן בו הסופרת הצליחה לתאר אותן לא נתנו לי מנוח והמשיכו ללוות אותי במחשבותיי גם אחרי שסיימתי אותו, וסיימתי אותו עם חבילת טישו צמודה!
דרך החיים של קאיה, ההסתפקות במועט, אומץ הלב, היכולת להשתלב בטבע ולהיות חלק ממנו הם נדירים, והספר הוא במידה מסוימת גם שיר הלל לטבע הפראי, המיוחד והאופייני לאזור הביצות.
כבר מהכריכה שלו אפשר להתאהב בספר הזה, וברגע שמתחילים לקרוא נכנסים למערבולת רגשות ואי אפשר להפסיק.
הוא מסוג הספרים הנדירים, ספר שאין דומה לו ואסור לוותר עליו!
בשורה אחת: דעות קדומות יכולות לבנות ולהרוס חיים שלמים, צריך ללמוד לסנן אותם ולצמוח!
מסכימה עם כל מילה. הספר, ללא ספק, מותיר חותם ומטלטל. סקירה יפה
תודה רבה רחל!