בבואי לקרוא את הספר של עיינה פרידמן, ידעתי במסתרי ליבי כי אפגוש בספרה דמות שאכיר חלק מסממניה כבת לניצולי שואה. ההבדל ביני לבין דניאלה, גיבורת הסיפור הוא החרדה שגדלה בצילה ואילו אני גדלתי עם שמחת חיים.
אם כך, הספר מפגיש אותנו עם דניאלה אומנית עצמאית ,מרצה מוערכת ואוצרת במוזיאון ישראל בירושלים, בת להורים ניצולי שואה. אמה-אשה חרדתית מאד (כך גם דניאלה) ואילו אביה,מלא בשמחת חיים אוהב הטבע. את חיבתה העזה לאומנות זוקפת היא לזכות אמה שדאגה בילדותה לחשוף את בתה לתמונות, ציירים, תרבות ועוד.
בתום לימודי התואר הראשון שלה והלימודים לתעודת ההוראה, עבדה במקביל בשני בתי ספר יוקרתיים בירושלים וכמתרגלת באוניברסיטה. עם השנים לאחר נישואיה לאריאל רופא בבית החולים, הסירה מעליה את מלאכת ההוראה שגבתה ממנה מחיר כבד של אנרגיות נפשיות, וחרדה.
דניאלה ירשה מאמה את חרדת הרעב, על אף שלא חסר מאומה על שולחנה. המזווה בדירת הוריה ובדירתה שלה היה מלא על גדותיו בשימורים למיניהם ובמוצרי מזון יבשים. (מכירה זאת מבית אימי). כלל חמור הונהג לגבי לחם .מעולם לא נזרקה פיסת לחם בבית המשפחה. את פרוסות הלחם היבש , טבלו בכוס קפה ממותקת "טונקי". דניאלה התחברה מאד לארנקה דודתה אשר שרדה את מחנה ברגן בלזן. הן היו נוהגות לטייל יחדיו , לשוחח. כבד היה ליבה כאשר דודתה שמה קץ לחייה.
דניאלה ידעה לחלק את חייה בין שמירה על הקן המשפחתי, על כבוד בעלה אריאל שלא נדרש לדאוג למאומה בביתם, נתנה לו מרחב בשובו ממשמרת בבית החולים לבין אהבתה העזה לאומנות. כשהיה נוסע לכנסים בארה"ב, היתה מתלווה אליו ומבקרת גלריות רבות וכך היתה מעשירה את עצמה ואת הידע שלה.
למה "שיק פריז" שאלתם? תכירו בספר גם את מרגיט אישה שניצלה מצעדות המוות ומאושוויץ…סיפורה מרגש מאד.
הספר הינו מארג של סיפורים ודמויות מעברה של דניאלה זה שבעה עשורים וכן דמויות מהווה השזורים באירועים שונים של החיים במדינת ישראל. אני נהניתי ולא פעם הנהנתי..
נראה כי קראת היטב את השורות ומה שבין השורות, וירדת לעומק נפשן ופועלן של הדמויות הפועלות. יישר כוח. אכן צריך להמשיך ולהזכיר את ניצולי השואה ומאוראותיה לדור הצעיר, וזו אית ממטרות הספר.