לורה, גרושה צעירה ללא ילדים, מרגישה שאיבדה את עצמה ואת כל חייה. כאשר סוף סוף קמה ועזבה את בעלה, היא נותרת ללא כלום. אין משהו בחייה שיכול לתת לה שוב הרגשת ביטחון, ואין היא מרגישה שתוכל למצוא דרך להיות שייכת שוב למקום חדש.
היא מגיעה לביתו של אנתוני, גבר שאיבד את ארוסתו לתאונה קטלנית. אנתוני סגור בעצמו אך בכל זאת מצליח לתת ללורה להיכנס אל תוך ליבו, הוא מותיר לה להיות אחראית על אחוזתו, לנקות אותה ולדאוג לה. וכך נקשר בין השניים קשר מיוחד. אנתוני לא מרשה ללורה להיכנס לחדר העבודה שלו, שבו אנו מגלים שהוא שומר חפצים אבודים. כשארוסתו נהרגה,היא נתנה לו במתנה תליון, אך הוא איבד אותו ומאז החליט שכל חפץ אבוד שיימצא, ישמור אצלו עד שהאבדה תחזור לבעליה. הוא ממציא לכל אחד מהחפצים הללו סיפור מעניין, ואת הסיפורים הללו הסופרת שוזרת בתוך הספר.
לאחר שאנתוני נפטר, הוא מבקש מלורה להשיב את כל האבדות לבעליהם, ולדאוג לביתו כאילו זה ביתה.
הספר הוא רב מכר, נמכר בעותקים רבים ברחבי העולם ומספר סיפור מאוד מרגש שאין איך לכתוב עליו כאן מבלי לקלקל לכם אותו. בכל זאת, מצאתי את עצמי ממשיכה לקרוא בכוח ולא מצליחה להתחבר אליו כלל. סיפור המסגרת והסיפורים הקצרים שבתוכו היו רעיון יפה, אך הביצוע גרם לכך שכל הדמויות פשוט התערבבו לי בראש ולא הצלחתי להבין מי זו כל דמות. באיזה שהוא שלב הרגשתי כבר שהסיפורים הקצרים מעיקים עליי, הם לא תרמו לעלילה כלום, ובמקום לספר סיפור בעמוד, היו סיפורים קצרים שנמרחו על מספר רב של עמודים.
בסיפור יש דמות של נערה בת 19 הלוקה בתסמונת דאון. את הדמות הזו הסופרת מעבירה באופן יוצא מן הכלל, קל להתחבר אליה, כיף לראות מה יש לה בתוך הראש וללמוד על דפוסי החשיבה שלה. אבל לצערי זה היה החלק המהנה היחידי בסיפור, ולא עוד. הרעיון והשאלה האם לורה תצליח להחזיר את הדברים האבודים לבעליהם היה יכול להיות מעניין יותר, אם היה מדובר בחפצים מיוחדים, ולא סתם כפתור או ספל תה… אבל כמובן, מי אני שאחליט בשביל כולם מה הם חושבים על הספר?
אחרי שדחפתי את עצמי לקרוא עד הסוף (למי עוד יש בעיה ולא מרשה לעצמו להפסיק ספר באמצע?), הבנתי שהמשכתי סתם. נותרתי לצערי עם תחושת פספוס קלה וממש חבל… כי הספר הזה היה יכול לתת לי הרבה יותר.
