שואה שקטה
יום השואה מתקרב. כל שנה הולכים לעולמם שורדים רבים וסיפור הישרדותם עמם. מפעל החיים יד ושם נמצא במרוץ נגד הזמן. לתעד עדויות ממקור ראשון כי עוד פחות מעשור הם כבר לא יהיו כאן.
חיה דקל , דרו שני לניצולי שואה, מצינת בספרה כי עוד בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היו מציינים את סבלם הקשה של יהודי פולין. היא לא זוכרת את הסיפורים על יהודי רומניה וביניהם הוריה. לפני השואה חיו מיליון וחצי יהודים מרומניה ולאחריה נותרו רק מחצית מהם. מה עלה בגורלם?
"איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. חוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לבנות חיים חדשים, היו הגורמים לכך ששואת יהודי רומניה היתה שואה שקטה" / חיה דקל.
הספר מציג עובדות היסטוריות ,עדויות ממקור ראשון , מפיו של אביה – לופו ירחמיאל אשר נולד ברומניה בפרומושיקה, עיירה קטנה בצפון מזרח חבל מולדובה . פרומושיקה היתה "שטעטל"- עיירה יהודית טיפוסית . לאורך הרחוב הראשי גרו היהודים וברחובות המקבילים ובסימטאות התגוררו הגויים. על אף עליבותה ועונייה, הצטיירה כעיירה תוססת וחמה אשר חיבקה את כל תושביה. בית הכנסת היווה את מרכז חיי הקהילה תוך שמירה על הווי יהודי, תמיכה בזקנים ונזקקים.
בחודש יוני 1941, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הגיעה הפקודה לגירוש יהודי פרומושיקה. היהודים גורשו בן רגע והשינויים הללו חוללו גם שינויים פנימיים בליבות היהודים. בהיותו בגיל 18 גויס לופו למחנה הכפייה "מוגילב". קצבת האוכל היומית שניתנה לו כללה לחם וקערת מרק. ספג מכות נמרצות והשפלה עד כאב. הוא החליט כי הוא חייב לשרוד ובאישון לילה אחד ברח מהמחנה הוא והבגדים שלגופו. ימים ארוכים הסתתר בבית קברות מקומי בכפר מקומי. הוא חצה את הגבול בין טרנסניסטריה למולדובה עם עגלון עד שהגיע חזרה לבית אמו רייזל שחיבקה אותו בידדים רועדות וקולות של בכי. מה עלה בגורלו אחרי המלחמה? על כך כדאי לקרוא בספר המלווה בתמונות המשפחה.
הספר מגולל בין העדויות את חייו של לופו במוסד, שם שהה כשעצמאותו נטלה ממנו אט אט וזכרונו בגד בו. דעיכה כואבת . זוהי דעיכתם של שורדים רבים אשר בערוב ימיהם נותרים עם כאבם בנפשם. יהי זכרו ברוך.
גם אני ממליצה על קריאת הספר המרגש