Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
שואה שקטה
תגית:
סופר/ת:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 121
העיסוק האינטנסיבי בהנצחת השואה ושפע הפרסומים בעניין, מטעים לעתים לחשוב כי אין עוד מה לחדש. השיאים הנוראים והבלתי נתפשים של אכזריות וחורבן בתקופת השואה, מייצרים רף רגשי והיסטורי כה גבוה, שמקהה לעיתים את היכולת להכיל סיפורים נוספים על עולם שלם של חיים יהודיים, שהיה ואיננו עוד. בילדותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה, סיפורים על חיים מלאים ופעילים, של קהילה עשירה במעש ובשמחת חיים, שנקטעו וזיכרונות שלא מצאו את מקומם בנראטיב ה"רשמי" של הנצחת השואה והגבורה. סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו לעתים מזומנות קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו בחטף ועל סבל ומצוקה בגטאות ובמחנות לעבודת כפייה. כילדה, זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ובין מה שנלמד בבית הספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית: מה סיפרו? את מי הזכירו? ותשובותיי הובילו לכעס עצור ולתחושת עלבון. שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. רק בקרב יוצאי רומניה היה זה נושא לשיחה, אך מחוצה למעגל הזה, רק מעטים ידעו או התעניינו. שטף החיים היה חזק יותר והתייחסות לעבר הקשה לא הייתה לגיטימית כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. היה חשוב יותר להפנות את המבט אל העתיד ולאתגריו, שלא היו קלים. ספר זה מאגד עדויות ששמעתי לאורך השנים ומתוכן עולים סיפורה של הקהילה היהודית בחבל מולדובה, סיפור שכמעט ולא סופר עד כה ולא היה מוכר, למעט לחוקרים מעטים ובני משפחות הניצולים. את הסיפור העלום הזה מייצג סיפורו של אבי, לופו ירחמיאל, שורד של אותה שואה שקטה, שקבעה במידה מרובה את מהלך חייו עד אחרון ימיו. איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. מעבר לחוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לייסד חיים חדשים, היו הקשיים שגרמו לשואת יהודי רומניה להיות שקטה. בחייו הבוגרים של אבי, הוסתרו קורותיו עקב התעלמות קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. באחרית ימיו הוסתר סיפורו עקב זכרונו שהועם. כל אלה, כמו התקווה לגאול את סיפורה של קהילה חיונית ועשירה זו מתהום הנשייה - הניעו אותי לספר את סיפורו.

שואה שקטה

יום השואה מתקרב. כל שנה הולכים לעולמם שורדים רבים וסיפור הישרדותם עמם. מפעל החיים יד ושם נמצא במרוץ נגד הזמן. לתעד עדויות ממקור ראשון כי עוד פחות מעשור הם כבר לא יהיו כאן.

חיה דקל , דרו שני לניצולי שואה, מצינת בספרה כי עוד בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היו מציינים את סבלם הקשה של יהודי פולין. היא לא זוכרת את הסיפורים על יהודי רומניה וביניהם הוריה. לפני השואה חיו מיליון וחצי יהודים מרומניה  ולאחריה נותרו רק מחצית מהם. מה עלה בגורלם?

"איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. חוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לבנות חיים חדשים, היו הגורמים לכך ששואת יהודי רומניה היתה שואה שקטה" / חיה דקל.

הספר מציג עובדות היסטוריות ,עדויות ממקור ראשון , מפיו של אביה – לופו ירחמיאל אשר נולד ברומניה בפרומושיקה, עיירה קטנה בצפון מזרח חבל מולדובה . פרומושיקה היתה "שטעטל"- עיירה יהודית טיפוסית . לאורך הרחוב הראשי גרו היהודים וברחובות המקבילים ובסימטאות התגוררו הגויים. על אף עליבותה ועונייה, הצטיירה כעיירה תוססת וחמה אשר חיבקה את כל תושביה. בית הכנסת היווה את מרכז חיי הקהילה תוך שמירה על הווי יהודי, תמיכה בזקנים ונזקקים.

בחודש יוני 1941, לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, הגיעה הפקודה לגירוש יהודי פרומושיקה. היהודים גורשו בן רגע והשינויים הללו חוללו גם שינויים פנימיים בליבות היהודים. בהיותו בגיל 18 גויס לופו למחנה הכפייה "מוגילב". קצבת האוכל היומית שניתנה לו כללה לחם וקערת מרק. ספג מכות נמרצות והשפלה עד כאב. הוא החליט כי הוא חייב לשרוד ובאישון לילה אחד ברח מהמחנה הוא והבגדים שלגופו. ימים ארוכים הסתתר בבית קברות מקומי בכפר מקומי. הוא חצה את הגבול בין טרנסניסטריה למולדובה עם עגלון עד שהגיע חזרה לבית אמו רייזל שחיבקה אותו בידדים רועדות וקולות של בכי. מה עלה בגורלו אחרי המלחמה? על כך כדאי לקרוא בספר המלווה בתמונות המשפחה.

הספר מגולל בין העדויות את חייו של לופו במוסד, שם שהה כשעצמאותו נטלה ממנו אט אט  וזכרונו בגד בו. דעיכה כואבת .  זוהי דעיכתם של שורדים רבים אשר בערוב ימיהם נותרים עם כאבם בנפשם. יהי זכרו ברוך.

רחל רוזיליו

אמא לשבעה וסבתא לעשרה (בנתיים..) ספרים זה נשמה - אהבה שאינה תלויה בדבר.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. פנינה

    גם אני ממליצה על קריאת הספר המרגש

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן