Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
רציתי צבעים בהירים
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2018
מס' עמודים: 436
בעקבות תאונת דרכים קשה מאבדת אלה, צעירה בת עשרים ושש, את התחושה בפלג גופה התחתון ומאושפזת במחלקה ארבע, מחלקת נפגעי עמוד השדרה, בבית החולים השיקומי. כעת עליה ללמוד מחדש את נבכי גופה הרצוץ וגם את מערכות היחסים הישנות־חדשות עם סביבתה האוהבת. בעל כורחה הופכת אלה, בחורה אופטימית, תוססת ומינית, לאסירה במחלקה שקירותיה צבועים בצבע שמנת צהבהב, וריחות של חומרי חיטוי עומדים בה. היא נכלאת בתוך גופה, הגוף שפעם הסב לה אושר ואיפשר לה להגשים את חלומותיה. אלה נדרשת לאסוף את שבריה בכל פעם מחדש לאחר שהיא מתרסקת שוב ושוב, ולמרות זאת מצליחה לרקום חברויות חדשות ולפתוח את ליבה לאהבה מפתיעה שנכנסת בהיסוס לחייה. רציתי צבעים בהירים הוא רומן נוגע ללב ואופטימי, המתאר תהליך של פירוק והרכבה מחדש ומציע תקווה בעולם שריח התרופות ואור הפלורוסנט מעמעמים בו כל שביב שלה, אך יותר מכול זהו סיפור אהבה בין גבר לאישה ובין אישה לבין עצמה וגופה למרות הנכות.

לאלה ועמית היה הכל. אהבה גדולה, כל החיים היו לפניהם, אלה למדה ועמית היה בצבא, זוג צעיר ואוהב. אף אחד לא חשב שרגע אחד ישנה את הכל.

אלה עוברת תאונת דרכים שמשאירה אותה נכה מהאגן ומטה. מבחורה תוססת ומלאת מרץ היא הופכת לשק תפוחי אדמה שיושב בכסא גלגלים. השבר הוא עמוק וגדול ובתחילה הכל היה נראה שחור. אפילו מעמית היא פחדה, היא פחדה שבחור חתיך כמוהו לא ירצה לחיות עם נכה, היא פחדה שיעזוב אותה. והוא מצידו הרגיש אשם, זה לא עזב אותו. הוא הרגיש אשם משום שנתן לה לנהוג אחרי מריבה שהיתה להם שיצאה ממנה בסערת רגשות. הוא רצה לעזור לה ולגונן עליה ומצד שני היו לו את החיים שלו עצמו. הוא בחור צעיר וכל החיים פניו.

המחשבות שלה היו קשות, הפחד מהעתיד היה גדול, הבגידה של הגוף היתה קורעת, בתחילה היא התקשתה לאסוף את השברים. למזלה, אמא שלה, עמית והחברות לחדר היו שם כדי להרים אותה ולתמוך בה תרתי משמע. בהתחלה ההתמודדות עם המצב החדש היתה בלתי נתפסת. לא מדובר בהתמודדות אחת אלא בהתמודדיות אינסופיות בכל כך הרבה חזיתות, כל החיים שהיא הכירה, השתנו. היא היתה צריכה להמציא עצמה מחדש ולהתמודד עם הנכות, משימה קשה מאוד לבחורה צעירה.
אלה ניסתה ככול יכותה להשתקם ולהתרגל לחיים החדשים שלה, משימה לא פשוטה. המצב הנפשי שלה היה לא פחות חשוב מהמצב הפיזי שלה ואפילו חשוב יותר. היא הרגישה שהחיים שלה נעצרו בעוד של מכריה ממשיכים, היא הרגישה שהחיים שלא לא יחזרו למה שהיה פעם ובעיקר הרגישה שהיא מאבדת את עמית שהיה כל עולמה. הוא נפרד ממנה משום שהצהיר שהוא רוצה לתת לה להחלים ולמצוא את עצמה וזה שבר את אלה, איך היא תתמודד בלעדיו? הרי הוא חלק ממנה. כמה עצב, אמוציות ורגשות… בכיתי יחד איתה. לאט לאט, עם על הקושי, למרות שהרגישה שהלך עוד לפני שהם הספיקו להתמודד עם משהו, היא הבינה שהיא צריכה לתת לו ללכת כדי שהוא ימצא את עצמו ויוכל לחזור.

הם רקדו סוג של ריקוד, הוא לא רצה אותה, היא לא רצתה אותו, שניהם רצו אחד את השני, כל כך הרבה רגשות ופחדים מעורבבים… הם לא ידעו מה לעשות. עמית החליט שהוא טס לטיול ארוך כדי לבחון את הרגשות שלו ולהתרחק מהכל, הוא חשב שאולי יחזור עם "ראש מסודר".
בשיקום, ממש במחלקה שכנה, היה מאושפז בחור בשם אופיר שגם הוא נפגע פגיעה דומה כשל אלה. הם התחברו חיבור חזק, גם פיזית ובעיקר חיבור של שותפות גורל. מי יבין אותה יותר אם לא הוא שנמצא במצבה? הוא משך אותה ומצא חן בעיניה והיא הרגישה שמתאהבת גם בו. לאורך כל הדרך ליוותה אותה השאלה, האם ניתן לאהוב שניים באותו הזמן? אופיר היה חתיך, מקסים, מתחשב ובעיקר שותף למה שהיא חווה יום יום, שעה שעה. מהצד השני, היה עמית שחי איתה בחמש שנים האחרונות, אהבה גדולה עם המון חלומות ותוכניות קדימה.

איך היא יכולה לבחור בניהם? היא היא יכולה לבחור בחירה כזו שהיא בעצמה עדיין שבורה לרסיסים? מה תבחר לעשות או שמא יבחרו בשבילה?

זהו סיפור על אהבה, אכזבה, תקווה, אומץ, נחישות, הקרבה, התמודדות ….. וכמו שכתוב על גב הספר – סיפור על פירוק והרכבה מחדש. זהו התהליך הקשה שעברה אלה, זהו הסיפור שלה.
אהבתי את הכתיבה הזורמת והרגישה, הסיפור הוא מרגש ונוגע אבל יחד עם זאת משהו היה חסר לי בספר. הייתי שמחה לקרוא יותר על הדמות של אלה עם סיפורים מהעבר מה שהיה מעבה את דמותה וגורם לקורא להתחבר יותר לדמות, היו פרקים שפחות עניינו אותי לקרוא כשסופר שוב על החיים שלהם במחלקה, הרגשתי שזה חוזר על עצמו.
יחד עם זאת, אני ממליצה לקרוא את הסיפור, בעיקר משם שאני חושבת שהוא שיעור חשוב לכולנו בקבלת האחר, בקבלת אנשים עם מגבלות. הוא מספק לנו הצצה קטנה להתמודדות שהם עוברים, לקשיים שלהם, לחיים האמיתיים שלהם. אני באמת חושבת שאם נבין אותם טוב יותר, נוכל כולנו לקבל אותם טוב יותר ובעיקר להתחשב בהם.

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן