יש לנשים 100 מילים ביום. אסור מעבר. הן עונדות צמיד שסופר להן את המילים וכשמגיעים ל 100 אבוי. אסור גם להשתמש בשפת הסימנים, יש מצלמות בכל מקום. אף אחת אינה רוצה להסתבך.
לא הגבילו את הנשים רק בדיבור. אסרו עליהן לצאת לעבודה ולהתפרנס, על הילדות נאסר לקרוא ולכתוב והרחובות נתמלאו באוכפי חוק. כל הכוונה היא לחזור אחורה בזמן, כשנשים היו עובדות בבית, כנועות וחסרות זכויות. מטורף נכון?
לפני שהתחיל כל הטירוף, היתה דר' מקלילן נירולוגית בעלת שם לנפגעי ראש, כיום היא מסתגרת בביתה, אסור לה לעבוד והיא מוגבלת ל 100 מילים ביום. היא משתדלת שלא לצאת מהבית כדי לא להתפתות ולדבר מה שהיא לא חייבת.
הכל משתנה כשמכוניות שחורות עם גברים חשובים מגיעים לביתה ומבקשים את עזרתה. אחיו של נשיא ארצות הברית נפגע בראשו בתאונה ואילו היא נקראת לעזור בהחלמתו. היא לא נשארת חייבת ודורשת שיורידו את המונה מהיד של ביתה. טובה כנגד טובה!
לאחר שיכנועים ואיומים מתונים, היא מסכימה לעזור לממשל ולנסות למצוא את התרופה שתציל את אחיו של הנשיא.
כשהיא מתחילה את עבודתה, כל מה שחשבה בהתחלה משתנה. היא פוגשת בצוות את אהובה משכבר הימים, היא מגלה שהדברים הם לא כפי שהם נראים על פני השטח, הכל משתנה ומוביל אותה לעשות לעשות בחירות לא פשוטות. בחירות שאני לא הייתי רוצה לעשות…
הרעיון של הספר טומן בחובו נושאים חשובים מאוד, בעיקר מעמד האישה. הסיפור קומם אותי וזעזע אותי כאחד. הכעיס אותי לקרוא איך התייחסו לנשים ואילו חוקים חוקקו כדי להגביל את תנועתן . הרגשתי שהספר היה מותח לרגעים בודדים, לא הייתי מגדירה אותו כספר מתח. משהו בכתיבה, בעלילה לא עבד לי, הרגשתי שהעלילה היתה מפוזרת ומפוספסת. אולי זה לא הספר וזאת רק אני? הקריאה בכל אופן, לשיקולכם.
