משהו קורה בארצות הברית, משהו ממש לא טוב, הדת עולה ומתחזקת, ואיתה גם מתחזק הגבר הלבן, נשים מתחילות לאבד דברים בהדרגה, נאסר עליהן לקרוא ולכתוב, הן מאבדות את המשרות שלהן, הבנות לומדות בבית הספר איך להיות נשים טובות, עד שלבסוף גם הנשים הבוגרות נשארות רק עקרות בית עם מונה מילים מחובר ליד שלהם. המגבלה- 100 מילים ביום, אם אישה תעבור את המכסה, היא תקבל מכת חשמל. ד"ר ג'ין מקלילן, שכבר אף אחד לא קורה לה בתואר שלה, היא אחת מהנשים החיות בתקופה החשוכה הזו. בעלה עובד במשרה ממשלתית, ונמצא בגישה ישירה לנשיא. כשאח של הנשיא נפגע בראשו בתאונה, ג'ין שהייתה בעבר נוירולוגית מומחית, מתבקשת לסייע, ובתמורה לכך היא מקבלת כמה הטבות, אחת מהן- הסרה של מונה המילים מידה. היא מבינה שזה רק זמני, ושהדברים לא בדיוק כמו שהם נראים, אבל היא מוכנה לעשות הכול, גם להציל את אחיו של הנשיא, כדי להשיב לעצמה, לבִּתה, ולכל הנשים, את קולן האבוד.
כשראיתי את התקציר של הספר, הרגשתי שזה הולך להיות ספר טוב, ספר בסגנון סיפורה של שפחה, רק בלי כל החלק של האונס. הרעיון שעליו נבנה הספר הוא גאוני, אבל איך להגיד- הביצוע, פחות מוצלח. נתחיל בזה שהסוף כתוב כבר בפסקה הראשונה של הספר, ונכון שאנחנו בדרך כלל מנחשים במהלך הספר מה הולך לקרות, ושברוב הפעמים הסוף יהיה טוב, אבל אני לא מצפה לקרוא את כל זה בפסקה הראשונה של הספר.
ובואו רגע נעזוב את הסוף, הספר לא כתוב טוב, הרבה חלקים בעלילה בכלל לא הבנתי, כאילו היה מלל מיותר או לא קשור, ורק המשפט האחרון היה ברור (במקרה הטוב) ולא רק זה, משהו בכתיבה היה בוסרי מאוד, אני יודעת שזהו ספר ביכורים, אבל לא מדובר על מישהי שכותבת בפעם הראשונה סיפור, ובזה כבר אמור להיות לה ניסיון מסוים. כשסיימתי את הספר, הלכתי לדבר עליו עם חברות שקראו אותו, והן יצאו באותה התחושה מהקריאה בו.
ושלא תטעו, הספר הזה מעורר מחשבה, הוא מאוד אנטי דתי בעיניי, וקצת מנסה לומר שהדת היא מקור כל הרוע, אבל הוא גם מעורר אותנו לחשוב על פמיניזם, ועל נטיות מיניות, על מה זה בכלל משפחה ועוד הרבה דברים אחרים. הוא מביא אותנו להבנה שיש השלכות לבחירות שלנו, ושלא הכול הוא בדיוק כמו שאנחנו רוצים שיהיה. יצאתי מהספר הזה עם תחושות מעורבות, כי גרעין הרעיון הוא כל כך טוב, אבל לא בדוק נהנתי במהלך הקריאה. לא יכולתי להפסיק לקרוא, כי חיכיתי לגלות מה יקרה, אבל רציתי שהספר כבר ייגמר.
אני רוצה להגדיר את הספר הזה כמד"ב ולא כדיסוטופיה, רק כדי שיהיה לי קל יותר להכיל אותו, ואני לא רואה דרך פשוטה יותר מאשר לדמיין לי בראש שדבר כזה לא יוכל לקרות אף פעם. הספר מתאים לכולם, לכל המינים, לכל הדתות, ולכל הנטיות. הייתי ממליצה עליו לקריאה מגיל 17 ומעלה, רק כדי להעלות נקודה ולעורר מחשבה.
שורה תחתונה: לפעמים קול יכול להחריש אוזניים!
