אחיות הן לא בהכרח אלה שנולדו לאותה אמא
כאשר קאט מתאלמנת מבעלה ניקלס, היא חשה לפתע בדידות עמוקה ומחליטה לשלוח מכתבים לחברות הילדות שלה מבית הספר בנורבגיה שיצטרפו אליה לביתה בפיג'י, שם היא מנהלת מטע קקאו.
לפני חמישים שנה נפרדו דרכן של הנשים לאחר שקאט החליטה לחפש את עצמה בעולם הגדול והנשים האחרות לעומת זאת בנו את חייהן בקפידה וניסו לשרוד את היום ולנהל חיי שיגרה עד כמה שאפשר.
אל הבית של קאט שהוא בעצם בקתת עץ וקש מגיעות סינה, פנסיונרית בת 66 ואם חד הורית לבן שמכניס אותה שוב ושוב לחובות ומחמיר את מצבה הכלכלי הקשה גם ככה, ליסבת המטופחת והאלגנטית שבקושי מסתדרת עם שני ילדיה ואפילו לא זוכה לנחת מנכדותיה, אינגריד מנהלת החשבונות לשעבר שכל חייה מסודרים כמו שבלונה ומאיה שסובלת ממחלה שאין לה מרפה.
אולי ואלה נאי קאט יוכל להפוך לבית של כולנו, בית לנשים שבו נוכל לחלום, לחייך, לשתות, לצחוק, לריב ולבכות יחד. (עמ' 9)
ככל שעובר הזמן, הנשים מגלות שהן בעצם לא יודעות דבר אחת על השניה, כל אחת מסתירה משהו, ליסבת מציגה תמונה של אישה הנשואה באושר אבל האמנם זאת האמת?
וכמה מאושרות סינה או אינגריד בבדידותן? וקאט שהיא נפש חופשיה שלא צריכה חיי נוחות כדי להיות מאושרת האם טוב לה לחיות במקום הזה, בסוף העולם שמאלה?
כל אחת מהנשים נושאת מסע כבד מעל גבה וכל אחת מהן מצליחה להסתיר זאת בקפידה.
הנשים אמורות לשמש נחמה ועוגן לקאט אבל הגעתן לאי גורמת לצונאמי לא קטן כאשר סודות כמוסים מתחילים להתגלות ולעורר סערה בים השלווה שהיה מנת חלקה של קאט לפני שהן חזרו לחייה.
האם יצליחו הנשים למצוא את 'קוביות האושר' שלהן? האם יגשימו את עצמן?
כמה עצוב זה להגיע לגיל מבוגר ולהרגיש לפתע בדידות לאחר שהילדים עוזבים את הבית וגם הזוגיות היא לא מה שהיתה פעם, אמא שלי תמיד אומרת את המשפט: "הכי נורא להיות לבד", אני עדיין לא במקום הזה אז קשה לי להפנים את המשפט העצוב הזה אבל נראה לי שאפשר להבין למה הכוונה. סנה אמרה בספר משפט שמאד התחברתי אליו: 'בהתחלה אנחנו צריכות להשתחרר מההורים ואז אנחנו צריכות להשתחרר גם מהילדים." לאורך כל העלילה הבן שלה היווה נטל כלכלי על כתפיה גם כשהגיע כבר לגיל חמישים, כל אחד מאיתנו מגיע לגיל שהוא רק רוצה קצת נחת לעצמו ולילדיו כי כשטוב להם, טוב גם לנו. אחרי הכל החיים הם כמו קוביות שוקולד, לפעמים הם מתוקים ולפעמים מרירים. הספר כתוב בשפה יפה, מנקודת מבט של כל אחת מהנשים ויש בו הרבה עצב אבל גם הרבה מאד תקווה ואופטימיות.
קריאה מהנה.
