החיים של מרתה לא היו חיים פשוטים. היא גרה בלונדון עם משפחה שהיתה נוכחת ומעורבת אבל לא ממש, אביה עסק בכתיבה ואימה שהיתה לעיתים פיכחת בפיסול, המשפחה היתה קרובה לאחות של האם ולבני הדודים, על פניו משפחה גדולה ומאושרת.
גם בתור נערה מרתה סבלה מסוג של מחלת נפש שלא טופלה עד הסוף. היא לא היתה יציבה בנפשה, לא החזיקה במשרה טובה, לא במערכות יחסים לאורך זמן, אפילו הנישואים הראשונים שלה לג'ונתן עלו על שרטון כבר בירח הדבש שלהם.
מרתה חזרה לבית הוריה, מצאה עבודה בסופר מקומי וחיה את חיה יום ביומו. היא הפסיקה לקחת את נוגדי הדכאון שלקחה משהיתה ילדה והיתה יציבה בסך הכל.
פטריק, חבר ותיק של המשפחה תמיד ליווה אותה. סמוך לחתונה שלה עם ג'ונתן נודע לה כי פטריק אוהב אותה אבל אז זה היה לא רלוונטי, היא כבר התחתנה. לאחר הגירושין נסעה לכמה שנים להתאושש בפריז ואילו פטריק המשיך בחייו.
עד ש… מרתה חזרה מפריז, פטריק בא לאירוע משפחתי והשאר היה היסטוריה.
פטריק ומרתה נישאו והספר עסק לא מעט בחיי הנישואים שלהם, בקשר בניהם אבל התרכז במרתה שהתמודדה עם הרבה קשיים, בעיקר עם עצמה.
היה מרגש לקרוא על פטריק ומרתה, על ההכלה שלו ועל ההתמודדות שלה. כמה תעצומות נפש שלה ושלו והכל בשם האהבה.
הם היו ביחד לא מעט זמן, הם החזיקו מעמד יפה עד שכבר לא יכלו וממש קצת אחרי יום ההולדת הארבעים של מרתק פטריק עזב את הבית.
"מרתה, הכל שבור ומבולגן ובסדר גמור, אלו החיים. רק המינון משתנה. בדרך כלל מעצמו. בדיוק כשאת חושבת שזהו, שככה הכל ימשך לנצח, הוא משתנה שוב." ציטוט של פטריק למרתה שמסכם הכל.
הקריאה בספר איטית ומהירה גם יחד. יש בו צער יחד עם תקווה, יש בו עצב יחד עם שמחה. הוא מספר על אהבה גדולה, על נאמנות ועל הקושי להתמודד עם מצב רפואי לא פשוט ולא מאובחן.
סיפורה של מרתה נגע לליבי, רציתי לחבק אותה במהלך הקריאה, לומר לה שיהיה בסדר… ורציתי לומר לפטריק שאני מעריצה אותו.
ספר מקסים, נוגע, אנושי ומרגש שמוכיח שצער ואושר יכולים לגור יחד.
