כשאסון הבונים התרחש ב 11 ליוני שנת 1985, אני הייתי נערה בת 14 ואני רק זוכרת שכל המדינה הזדעזעה מהמקרה הנוראי. באסון נהרגו 19 ילדים כולל המחנכת שלהם ואם מלווה כאשר אוטובוס
שלקח אותם לטיול התנגש ברכבת נוסעת.
עלילת הספר נפתחת בהווה כאשר גבר משונה מספר לשני ילדים בני 12 סיפור על ילדים בני גילם והקורות אותם מלפני 30 שנה.
אמיר ועודד הם שני חברים טובים בני 12 שמחוברים אחד לשני עוד מהגן, הם משחקים יחד כדורגל, נפגשים עם חברים, מתחילים לגלות את המין השני וגם מקווים שימשיכו ללמוד יחד גם כשיעלו
בשנה הבאה לחטיבת הביניים בתיכון ברנר בפתח תקווה.
בתחילת השנה הם מגלים לשמחתם שילמדו יחד שניהם בכיתה ז' 12 עם המחנכת אסתי.
אסתי מעולם לא חינכה כיתה והיתה מדריכת של"ח שכל חייה מוקדשים לאהבתה הגדולה לטיולים והמוטו שלה בחיים הוא: "מי שלא מביט, מפסיד את כל היופי."
הכיתה מונה עשר בנות ותשע בנים, הילדים נרתעים בהתחלה מאסתי אבל מסתבר שהיא צעירה, חברמנית ומורה שכייף יהיה להעביר איתה את השנה הקרובה.
כמו בכל כיתה, הבנים מחפשים לעשות מעשי קונדס והבנות רציניות ומשקיעות בלימודים, הם מתעניינים בעיקר בכדורגל והבנות מתעניינות בשירה, ציור וריקוד.
הבנים ממשיכים להסתבך ולהתפרע בכיתה ואף לקבל עונשים, הבנות מתאהבות בבנים, כולם יוצאים למסיבות כיתה, רוקדים, נהנים ממוסיקה של זמרי שנות השמונים ועושים כל מה שכל ילד בגילם עושה.
לכל אחד מהם היה חלומות, שאיפות, תקוות ואהבות ושני הסיפורים, של העבר וההווה נשזרים בתוך העלילה וכאילו שאין הבדל של 30 שנה בין סיפור לסיפור.
הילדים חווים את החששות של התבגרות, מעבר בין יסודי לחטיבת ביניים עם כל מה שמשתמע מכך וברגע גורלי אחד הכל משתנה והחיים קופאים והופכים לטרגדיה שאין ממנה חזרה.
הספר הזה העביר בי צמרמורת קשה, הסופרת ליאת לידה-סנדומיר מתארת את חייו של כל אחד מהילדים ובנוסף, הספר מלווה בציורים שלהם שזה בכלל שבר אותי, רק לחשוב איך החיים יכולים
להסתיים ברגע גורלי אחד, הילדים האלה לא הלכו לצבא, לא התחתנו, לא הביאו ילדים לעולם, הם נשארו לנצח בגיל 12.5. ספר לא פשוט לקריאה כאשר יודעים איך כל זה עומד להסתיים אבל עם
זאת הוא מנציח בצורה יפה את כל אחד מהילדים הללו שישארו לנצח ילדים.
קריאה מהנה.
