כשהעין לא רואה, הנשמה לא מבקשת.
אורו סונסינו היא ילדה יהודיה שמתגוררת באיזמיר שבתורכיה עם אחיה והוריה בלה ואיזק.
השנה היא שנת 1945 ואיזק חזר מהמלחמה כשהוא רצוץ ושבור גופנית ונפשית ובני המשפחה מנסים לשרוד בתוך קהילת המוסלמים שמקיפה אותם.
בלה עובדת כמנהלת משק הבית באחד מבתי העשירים באזור אך כשיום אחד מתה במפתיע בעלת הבית, הקערה מתהפכת על פיה ובעלה של אותה אישה מחליט לארגן משלחת שתעלה לישראל ונעזר לשם כך בבלה.
בחודש אפריל בשנת 1949 ולאחר תלאות רבות ודרמות לא קטנות כל בני משפחת סונסינו המורחבת נוחתים בנמל חיפה ופותחים בחיים חדשים בישראל.
הם מגיעים למחנה עולים גדול בבית ליד ושם הם מנסים להסתגל לקשיי השפה ולהתקיים בקושי ממה שהם מקבלים.
אורו מתחילה ללמוד בבית הספר וגם עוזרת לאביה לחלק נפט לשאר יושבי המחנה והחיים מתחילים לחזור למסלולם אבל לאחר חמישה חודשים, עומדים להגיע למחנה עולים נוספים והמשפחה מקבלת הוראה להתפנות למעברות בחיפה או בהרצליה.
בלה מעדיפה לעבור להרצליה כי היא חוששת שזיהום האויר בחיפה עלול להזיק לבריאות של איזק ואילו יוסף אחיה לוחץ לעבור לחיפה כי הוא רוצה להיות קרוב לאהובתו זלדה שמסייעת לעולים במחנה בעתלית וכך יוצא שהמשפחה מתפצלת, אסתריקה אמה של בלה עוברת עם בעלה ובניה לחיפה ובלה ומשפחתה עוברים להתגורר במעברות בהרצליה.
במעברה המצב לא פשוט, אורו נאלצת להפסיק את לימודיה והיא מתחילה לעבוד, יוסף מצטרף למשטרה והופך להיות פרש על סוס והשניים עוברים עם כל בני המשפחה רעב, עוני, מגפות, מחלות, אבל בתוך כל זה הם לא מאבדים את שמחת החיים כשברקע עומדים ניחוחות של אוכל מנחם מהמטבח התורכי של נונה.
הפרקים מתחלקים לפי חייו של יוסף ולפי חייה של אורו.
הספר היה מצחיק/עצוב והצליח לרגש אותי עד דמעות ולגרום לי לגעגוע עמוק לנונה בלינה שלי, אמא של אבא שלי, אישה מיוחדת שעלתה מאיסטנבול עם בעלה ושני בניה בשנות הארבעים, גם הם חיו במעברות ואחר כך עברו להתגורר בדירה קטנה בסלמה ג', שם בתוך מטבח קטן היא בישלה את כל המאכלים המיוחדים שמוזכרים גם בספר, שם דיברו רק ספניולית, שתו עראק ושמרו על המסורת התורכית.
נהנתי לקרוא על חייהם של משפחת סונסינו, לקרוא את המשפטים בשפת הלאדינו, זה החזיר אותי הביתה למשפטים המפורסמים של אבא שלי שמצחיקים אותי בכל פעם מחדש (בעיקר המשפט הקבוע שלו: מנאייה דה קבאסה – תנענעי בראש), הרגשתי כאילו אני מריחה את ריחות המאכלים הנהדרים, וטועמת את עוגת השוקולד של הנונה שלי שאף אחד לא מצליח לשחזר.
אני מלאת כבוד כלפי שירן גבאי דמארי שהנציחה את השורשים של סבא וסבתא שלה בעזרת הספר הזה וכולי תקווה ששפת הלאדינו תעבור הלאה גם לדורות הבאים.
קריאה מהנה.
