Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
פנקס הכתובות האדום
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2018
מס' עמודים: 347
רומן יפהפה ומרגש על הזיכרונות הבהירים והחדים שנשארים בסופם של חיים סוערים, על אנשים שפגשנו ושנפשנו נקשרה בשלהם.    דוריס בת ה–96 יושבת בדירתה בשטוקהולם, פותחת את פנקס הכתובות האדום ומתחילה לכתוב את סיפור חייה הדרמטי, שנפרש כמעט לכל אורך המאה העשרים.   היא רוצה להפקיד את סיפור חייה אצל ג´ני, קרובת המשפחה היחידה שנשארה לה. למרות שהן מדברות בכל שבוע בשיחת סקייפ שמצליחה להשכיח את המרחק הגדול בין שטוקהולם לבין סן–פרנסיסקו, דוריס חוששת שכבר לא תספיק לספר לה את הכול; על הילדות בשטוקהולם, על מותו הפתאומי של אביה, על הפרידה הטראומטית מאימה ומאחותה, על האישה שאצלה עבדה ועל עבודתה כדוגמנית בפריז הזוהרת של שנות השלושים, פריז של מועדוני ג´ז, דיונים אינטלקטואליים, שמפניה זורמת, אמנים אוונגרדיים ומעצבי האופנה הגדולים.   דוריס רוצה שג´ני תקרא על הנסיעה לאמריקה עם תחילת מלחמת העולם השנייה, על אנשים טובים שפגשה בדרך ועל הרוע האנושי שנאלצה להכיר מקרוב. ובעיקר, דוריס מרגישה שהיא מוכרחה לספר לג´ני על אלן, האדם שבזכותו היא יודעת שהאהבה קיימת.   פנקס הכתובות האדום נע בתנועת מטוטלת בין ההווה של דוריס לבין הזיכרונות מעברה. זהו רומן מיוחד על אהבה, החמצה, התבגרות והשלמה. זהו ספרה הראשון של סופיה לונדברג, שזכה להצלחה במולדתה שוודיה ותורגם לשפות רבות ברחבי העולם.
"אני מאחלת לך מספיק", לחשה באוזני. "מספיק שמש להאיר את ימייך, מספיק גשם כדי שתעריכי את השמש. מספיק אושר לחזק את נפשך, מספיק כאב כדי שתעריכי את רגעי האושר הקטנים בחיים. ומספיק מפגשים כדי שתוכלי להיפרד לשלום לפעמים" (עמוד 44).
כך נפתח הספר וכך הוא נחתם.  ובעיני המשפט הזה הוא תמצית הכל…
בגיל 96 דוריס מחליטה לכתוב את זיכרונותיה על מנת להורישם לנכדתה של אחותה – ג'ני, שאר הבשר היחיד שנותר לה בעולם. היא פותחת את פנקס הכתובות האדום אותו קיבלה בילדותה מתנה מאביה, ובו רשומים כל האנשים שהכירה ופגשה בחייה.. היא קוראת את השמות בפנקס, וכותבת את חלקו של כל אחד מהם בסיפור חייה..
בגיל צעיר מאוד התייתמה דוריס מאביה האהוב. מחוסר ברירה ומחוסר כסף, אימה שלחה אותה לעבוד מחוץ לבית, והיא נותרה עם משקעים.
בתחילת דרכה היא עובדת כמשרתת וחווה התעללות, בהמשך כדוגמנית עד שהמלחמה מאיימת להגיע לאירופה, ובהמשך נאלצת לנדוד ועוברת תהפוכות רבות…היא פוגשת אנשים טובים, רוכשת חברים לחיים אך גם רוע ואכזריות.
היא כותבת את חייה ואת תלאותיה, את האהבות, האכזבות, החרטות והכאב שחוותה בחייה. הכל כדי שהזיכרונות יישארו אחרי לכתה, ולא ייעלמו מן העולם..
יש זיכרונות שפשוט אי אפשר לשכוח. הם נצמדים אלייך כמו פצע מודלק, ומפעם לפעם נפתחים ומכאיבים. מכאיבים כל כך. (עמוד 184).
דוריס שעברה כל כך הרבה בחייה, מתגלה כאישה חכמה ואמיצה. בגילה המופלג היא מוצאת עצמה בודדה בעולם- כל הרשומים בפנקס כבר נמחקו ונכתב לידם מת/ה, והיא כנראה ה"שורדת" האחרונה. היחידה שנשארה לה היא נכדתה של אחותה שגרה מעבר לים, וכמובן הזיכרונות שעם הזקנה הופכים מוחשיים יותר ויותר.
הספר הוא מסע זיכרונות של חיים לא פשוטים ומלאי אתגרים, של כאב והחמצה. ליבי נעצב על משמעותה של הזיקנה כפי שמתוארת בספר  ובאה  לידי ביטוי בהפיכתה של דוריס מאישה חזקה ועצמאית לאישה קשישה, חלשה, תלותית ודי בודדה.
התחברתי לספר מהעמוד הראשון, ועד לסופו המטלטל (והמחייב טישו) היה לי קשה להפסיק…
ממליצה בחום, אל תחמיצו את הספר הזה!

חוי הראל

נשואה ואם לארבעה, תולעת ספרים מלידה ואופטימית נצחית.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן