Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
פול ניומן בשלמה המלך
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 120
אמא מעולם לא זרקה אוכל, תמיד אכלה את ה׳נוויירעס׳ (יידיש: שאריות), כי שם ב'לאגר׳ (מחנה) לא היה מה לאכול. האוכל שאימא בישלה היה שָׁמן, והסלט היה חתוך עבה כדי שנחוש את טעם הירקות הצפים בתוך השמן המעורב במיץ ירקות, ונוגב בלחם לבן טרי. התענגנו על התותים השקועים בתוך הררי שמנת עם סוכר, ומשפחתי, שהגיעה שדופה מ׳הלאגר׳, תפחה עם הזמן עד כדי כך שאנה דודתי, דודי יוזף ואבי נאלצו להסתדר בטור כשהלכו על מדרכה. ׳דֵּר דְּרַיי פון טַנְקְשְׁטָלֶה׳, כינו אותם, שלישיית טנק הדלק". תערובת מענגת של שחוק ודמע מלווה את ספרה של צביה שרייבר מתחילתו עד סופו. צביה, ילידת יפו, מתארת את ילדותה והתבגרותה בלב תל-אביב לצד הוריה, חברותיה וקרובי המשפחה שלה. היא עושה זאת באהבה רבה ובהומור - אותו הומור שמעולם לא אִכזב אותה, גם לא בימים קשים. גיבור מרכזי בספרה הוא חוף הים של תל-אביב המשמש משאב שדרכו היא נושמת וחווה את האירועים. אישה רוקדת במים, כלב משתעשע חוטף כדור פינג-פונג ונעלם. חבורת קשישים מרימה כוס בירה "לחיים!" כרסיהם תפוחות אל מול שמש חורפית, מערומיהם משתפלים, שומניהם זולגים. צביה שרייבר, ילידת 1951, אימא למיכל, אורי וטלי וסבתא לתמרה, יהונתן ואנה, הייתה בעברה מורה וספרנית, והיום עוסקת במשחק ובכתיבה. זהו ספרה הראשון.

פול ניומן בשלמה המלך

הערגה למחוזות העבר, פוקדת רבים . צביה שרייבר בספר ביכוריה, מתענגת על עברה כילדה ביפו- תל אביב. רחובות העבר מתוארים לפרטי פרטים בזיכרון מדויק תוך מראה פניהם של האנשים בחייה, בני משפחה , מכרים, חברי ילדותה ואף מפורסמים לא מעטים. אחד השכנים שלה היה הכנר יצחק פרלמן אשר למד איתה באותו בית ספר. את שכונתה בתל אביב של פעם ברחוב שלמה המלך פקד אף השחקן פול ניומן בביקורו בארץ. אך היום, היכן הרחוב? שופע משרדים אפרוריים של עורכי דין וסוכני נדל"ן. מאזינה היא לקולות של פעם: "הביתה גידי, דני רותי…  עוד רגע אמא".

דולה היא תמונות של ילדות עוד מראשית חייה ביפו. כששבה לבית משפחתה לבית בה גדלה, כל רצונה היה לראות את ילדותה בשנית. קו 7 – הקו המוביל ביפו בכל שכונותיה עד לדרומה של תל אביבי. את שמונה התחנות מתבלת היא בזיכרונות ילדות מפורטים בצבעים ובריחות.

יראה מהסוף, הסוף של אמה שיגדע את אותם חיים של פעם, יעלים את ריחות הקציצות ושאר התבשילים שמזכירים מהו בית חמים. זיכרונות הילדות נושקים לזיכרונות הבגרות. גיל העשרה. קולנוע "תמר" המפורסם ואחריו "בן יהודה" עם תמונתו של שחקן ג'ימס דין.

דיזינגוף של שנות השישים, בתי הקפה העמוסים. תל אביב של אז- מעט כיתות והרבה ילדים וכדי שכולם ילמדו, חולקו הילדים למשמרות. (קפסולות???) כיתות א- ג – למדו בשעות אחת הצהריים.

יולי 2018- סיור תל אביבי. וצביה מתבוננת בחלונות הבתים, מנסה להדבק בעבר. וכמו במטה של קסם שוב נוגעת בעבר. נגיעה בנוסטלגיה האישית.

רחל רוזיליו

אמא לשבעה וסבתא לשמונה (בנתיים..) ספרים זה נשמה - אהבה שאינה תלויה בדבר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן