יש משפחות שהגורל חס עליהן ואחרות שמושכות אליהן את האסון.
כשהיה ז'יל בן עשר, נהרגו הוריו בתאונת דרכים והותירו אחריהם שלושה ילדים יתומים: ז'יל, ליז ומרטי.
עד לפני התאונה, המשפחה ניהלה חיי שיגרה בביתם שבמינכן ולז'יל היתה ילדות טובה ומאושרת אך האסון הכבד שנחת על המשפחה ללא התראה מוקדמת הותיר את שלושת הילדים ללא הגנה וללא בית חם שיגונן עליהם.
חייו של ז'יל נחלקים לחיים שלפני התאונה ולחיים שאחריה ובאותו יום הסתיימה ילדותם של שלושת האחים.
ז'יל ואחיו מופרדים זה מזה ועוברים להתגורר בפנימייה. כל אחד מהם עובר תהליך עם עצמו, מרטי אדיש וממשיך את חייו אך סובל מהפרעות שהוא מצליח להסתיר היטב, ליז מתמרדת ומועמדת לעוף מהפנימייה וז'יל מנסה למצוא את מקומו בין ים הכרישים ששוחים סביבו.
ילדות קשה היא כמו אויב בלתי נראה. אף פעם לא יודעים מתי הוא יתקוף.
בשנים אלו, קרן האור היחידה בחייו של ז'יל היא חברת הנפש שלו, אלווה.
אלווה לא מרבה לדבר על משפחתה והיא אפופה מסתורין אבל לז'יל זה לא אכפת כי בעיניו היא הדבר היחיד שנותן לו את הגז להמשיך הלאה בחייו עד שמשבר מפריד בין השניים.
במהלך השנים, ז'יל מרגיש תלוש, הוא לא מצליח בלימודיו ומנסה את מזלו כצלם כמו שהיה אביו אבל גם כאן הוא לא נוחל הצלחה גדולה וגם לא מקבל תמיכה נפשית מאחיו הגדולים, דבר שכל כך חסר לו.
הבדידות מכרסמת בו אבל הוא מנסה למצוא דרך להתקרב לאחיו ולסגור איתם מעגלים שנותרו פתוחים עוד בילדות וגם למצוא את דרכו בחיים ולחיות חיים מאושרים ונורמלים על אף הטרגדיה שאופפת את חייו.
האם יצליח ז'יל למצוא את האושר המיוחל על אף משקעי הילדות שרודפים אותו?
לקח לי קצת זמן להשאב לעלילת הספר אבל ברגע שזה קרה, לא יכולתי להפסיק לקרוא ולהיות מרותקת לחייו של ז'יל ואחיו.
הספר הוא מריר מתוק, יש בו עצבות אבל גם הרבה שמחה וכפרה ורצון עז לפתוח דף חדש ולא לחזור על ההיסטוריה למרות שמטבע הדברים, להיסטוריה יש נטיה לחזור על עצמה.
הספר מרגש עד דמעות וגם שנון ומצחיק, אהבתי מאד את כתיבתו הרגישה והסוחפת של הסופר בנדיקט ולס - מומלץ ביותר.
קריאה מהנה.
