Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
עיר הדובים
תאריך הוצאה: 2019
מספר עמודים: 422
מחבר רב-המכר "איש ושמו אובה" חוזר עם ספר חדש, מרתק ומפתיע, מצחיק ועצוב, על עיר קטנה עם חלום גדול ליד אגם בלב היער, אי-שם בשוודיה, ניצב איתן אולם הספורט המקומי של עיירה קטנה המכונה "עיר הדובים": זהו היכל הקרח, שנבנה לפני דורות בידי מייסדיה. למרות הדעה הרווחת שעתידה של העיירה הנידחת הזאת כבר מזמן מאחוריה, מעפילה נבחרת ההוקי קרח הצעירה שלה לחצי-הגמר של הליגה הלאומית, וכל התקוות והחלומות של התושבים מוטלים עתה על כתפיהם של כמה נערים בגיל ההתבגרות. זהו נטל כבד, והמתח בעיירה גואה, עד שהוא מתפרץ במעשה אלים ונורא שיותיר חותם טראומתי בתושביה ויחולל מהומה גדולה והרת אסון. האשמות מוטחות לכל עבר, מתפשטות כאדוות באגם בכל רחבי "עיר הדובים" וגורמות נזקים בלתי-הפיכים. עיר הדובים מתאר את הדברים שמגבשים אותנו, את הסודות שקורעים אותנו לגזרים ואת האומץ שנדרש לאדם בודד לצאת נגד קהילה שלמה בשם הצדק והאמת. זהו ספר מרגש, עכשווי ומעורר מחשבה, ובד בבד גדוש הומור ודמויות נהדרות כפי שרק פרדריק בקמן יודע לרקום.

את שני ספריו הקודמים של פרדריק בקמן - "איש ושמו אובה" ו"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" ,קראתי והם שונים לחלוטין מהספר הזה. הקודמים משעשים וציניים, והספר הזה שנכתב עליו בין היתר שהוא מצחיק לא ממש עונה על ההגדרה הזאת - זה ספר רציני לחלוטין.

אי אפשר לחיות בעיירה הזאת, אפשר רק לשרוד אותה (עמוד 190)

אי שם ממוקמת עיירה כמעט שכוחת אל ששמה "עיר הדובים". תכלית קיומה של העיירה הוא טיפוח נבחרות ההוקי קרח המשחקות בה של הילדים ושל הבוגרים.
הספר מספר את סיפורם של תושבי העיירה הקטנה ערב משחק ההוקי החשוב (חצי גמר) לו כולם מחכים- כל העיר שוקקת וגועשת מהמתח וחולמת על הניצחון שיעורר את העיירה המנומנמת ויעשה לה קצת יח"צ, וכך אולי יגשימו את החלום להקים בית ספר להוקי והעיר תהפוך לעיר תיירותית.

העיירה מורכבת מ-2 חלקים על פי המעמד הסוציו אקונומי- ה"תחתית" וה"גבעה" - כשמם כן הם: בגבעה גרים בעלי המאה ולא סתם נאמר- "בעלי המאה הם בעלי הדעה"..
מטבעה של עיירה קטנה כולם מכירים את כולם לטוב ולרע. יש בה יחסי אהבה ויחסי שנאה ויחסים מורכבים יותר...

הספר מתמקד בשחקני ההוקי המתבגרים -ביחסים ביניהם, בצרות של גיל ההתבגרות, במאמנים שלהם ובמשפחות המתגוררות בעיירה. עושה רושם שהסופר רצה להתייחס כמעט לכל הדמויות המתגוררות בעיירה - לדעתי זה יוצר עומס רב, וקצת קשה לעקוב.

עד אמצע הספר הסופר מציג את הדמויות ומתאר את ההכנות וההתרגשות לקראת משחק ההוקי, אני מודה שהתיאורים היו מייגעים ולולא התחייבתי לסקירת הספר אני מניחה שהייתי נוטשת אותו.
לאורך כל המחצית הראשונה של הספר יש הכנה ורמזים שמתריעים על אירוע  טראומתי שעומד להתרחש ולשנות את העיירה. לדעתי היה אפשר לתמצת את החלק הזה לפחות בחצי... כשהאירוע העצוב אכן קורה העלילה מתחילה להתפתח והספר הופך למסקרן ומעניין יותר.

הבעיה בעיירות קטנות בהן כולם מכירים את כולם שיש נטייה לא להאמין כשמשהו רע קורה, ובמיוחד ש"הרע" בסיפור הוא אחד מבני הטיפוחים של העיירה . אף אחד לא מעוניין "לכבס את הכביסה המלוכלכת", מעדיפים להשתיק ולגונן על הצד הפוגע, וכך לצערנו, הצד הצודק לא תמיד מנצח.  המסע שצריך לעבור הצד הצודק בהוכחת צדקתו הוא קשה ושובר נפשית, זה כרוך בסבל של השפלה ונידוי, כשחלומו הוא שהצדק יצא לאור, ושלא יהיו נפגעים נוספים...

לאור המודעות שעלתה לאחרונה לנושא על כמה ילדים יכולים להיות רעים, וכמה ההורים צריכים להיות מעורבים ולעקוב - חרם, מעמדות, אלימות, ילדים שנותרו בשוליים החברתיים וכו', מצאתי את הספר הזה ממש אקטואלי.

לסיכום
יש בספר המון תובנות על החיים, על ההורות, על חברות ונאמנות ובעיקר על הוקי. לא התחברתי אליו מהרגע הראשון ולדעתי היה אפשר להתחיל את הספר מאמצעו פחות או יותר. הוא בהחלט מעורר מחשבה על תפקידנו ומעורבותינו כהורים בחייהם החברתיים של ילדינו ובעיקר של המתבגרים. על כמה צריך להיות עירניים וקשובים ובעיקר עד כמה לא תמיד מה שקורה להם תלוי בנו.

אז אם יש לכם סבלנות כדאי לחכות לחלקו השני של הספר, ואם לא אפשר בהחלט לוותר.

אהבתם? שתפו!

חוי הראל

נשואה ואם לארבעה, תולעת ספרים מלידה ואופטימית נצחית.

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    מיכאלה מאור

    תודה חוי מזדהה לחלוטין עם סקירתך

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט
דילוג לתוכן