תארו לכם שאתם מורים בבית ספר תיכון. תארו לכם, שלילה אחד, כשאתם כבר כמעט ישנים נשמעת דפיקה בדלת. אתם קמים, בפתח עומד תלמיד שלכם שאומר שהוא החליט לעזוב את הבית ומהיום והלאה הוא עובד לגור אצלכם. תוסיפו לזה שמדובר על התלמיד שהכי לא התחברתם אליו מכל הכיתה. האאוטסיידר האולטימטיבי.
זה מה שקרה לאיתן, גיבור ספרו האחרון של מיכאל שיינפלד. הבקשה הלא שגרתית של תמיר, התלמיד הנ"ל, מהפכת אותו ואת משפחתו. בעוד הוא ואשתו מנסים כבר שנים להביא ילד שני לעולם, פתאום הגיח לו בן מאומץ באופן לא צפוי. אך מצד שני, אשתו לא רוצה בן שהוא לא שלה באמת. מאידך, כשאיתן קצת חוקר ובודק על תמיר ועל מה שעובר עליו ועל הסיבות שהביאו אותו לעשות את הצעד הזה (שעדיין אגב לא ברור אם איתן מסכים לקבל את תמיר כבן, ופשוט העובדות בשטח מדברות בעד עצמן) לאט לאט מתגלה שגם לאיתן וגם לתמיר חסרה דמות אב, ובמקום מסויים שניהם יוצאים למסע משותף לחפש את האב האובד. או ליתר דיוק, כל אחד מהם מחפש את הבית שאין לו. או שלא היה לו. או למעשה מנסה לחפש באיזה בית הוא רוצה לחיות.
ואחרי שתמיר כבר מתקבע כבן בית, בין אם באופן רצוי ובן אם לא, ובעיקר מתחבר כאח גדול לבנו של איתן, כמובן שאיתן (שאגב הוא ממש לא איתן, הוא מתגלה בסוף כשברירי ורגיש מאוד) לא יודע איך להתייחס לתמיר בכיתה. ואיך לערב את מנהל בית הספר בסיפור. והכל מסתבך למערבולת רגשית ומחשבתית אחת גדולה.
הייתי אומר שזה ספר שהוא חובה לכל הורה ולכל מורה וודאי לכל מחנך. בפרט אלו שאוהבים לקרוא על מורים או מחנכים שאינם שגרתיים. שאינם הולכים בתלם היבשושי והאפרורי של כולם אלא מנסים להכניס לחינוך שלהם יותר יצירתיות, יותר לבוא לראות את האדם שמאחורי התלמיד ופחות את הציונים או ההישגים שלו.
מצד שני, הספר לא קל לקריאה. הקריאה בו אינה זורמת. לקח לי המון זמן לקרוא ולצלוח אותו. אם לא היה זה שיינפלד שאני זוכר לו זיכרון נעורים, שכן הרומן הראשון שלו "אבדות" היה אולי הספר המשמעותי שקראתי בחיים והשפיע עלי בדיוק בשנים הנכונות, ומאז אני מחכה בכיליון עיניים לכל יצירה היוצאת מבית מדרשו, לא בטוח בכלל שהייתי מסיים לקרוא את הספר. יש בו קטעים יבשושיים ומשעממים מעט, יש בו קטעים לא קשים לעיכול, אך בסופו של דבר הסיפור בהחלט מעניין.
ולא דיברנו כלום על שפת הכתיבה שלו. שיינפלד כותב משפטים ארוכים ומורכבים יחסית עם המון פסיקים. הוא לא מכניס מרכאות כלל, דבר שמהווה לא פעם בלבול או אפשרות של דו משמעות. שכן לא ברור מתי מדובר על דיבור ישיר ודיאלוג ומתי במחשבות בעלמא. אך מעבר לכך, השפה שלו עשירה מאוד. בעוד בעבר השפה שלו היתה מעט יותר "עגנונית" כעת היא הרבה יותר "ישראלית", אך עדיין עשירה מאוד, וברמה גבוהה מאוד. רחוק מאוד מהרומנים הזולים או העממיים.
