Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
ספר השמות האבודים
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2022
מס' עמודים: 373
כשאווה טראוב אברמס, ספרנית על סף פרישה, מבחינה בוקר אחד בעיתון בתמונה של ספר שלא ראתה זה יותר משישים וחמש שנים – ספר השמות האבודים – מבטה קופא. מתברר שחוקרים מצאו את הספר ומתקשים לפענח את החידה הטמונה בו – חידה שרק אווה יודעת את פתרונה. פריז, 1942: אווה נאלצת לברוח מהעיר עם אמה לאחר שאביה נתפס על ידי הנאצים. הן מוצאות מקלט בעיירה הררית קטנה באזור החופשי של צרפת, ואווה מתחילה לזייף תעודות זהות עבור ילדים שמוברחים מעבר לגבול, אל שווייץ הניטרלית. יחד עם זייפן מסמכים מסתורי ויפה תואר בשם רֵמי, אווה מחליטה שהיא חייבת לשמר איכשהו את שמותיהם האמיתיים של הילדים, הצעירים מכדי לזכור מי הם באמת. אך ככל שהמלחמה מתקדמת, עבודת הזיוף נעשית מסוכנת יותר ומעמידה בסכנת חיים את אווה ואת האנשים הקרובים ללבה. וכשבוגד מתגלה בשורות המחתרת, אווה צריכה להחליט אם להציל את חייה שלה או להמשיך להילחם למען הילדים בכל מחיר.

אווה טראוב אדמס, ספרנית אלמנה בת 86, מוצאת את עצמה בוהה בעותק של הניו-יורק טיימס ובו תמונה של ספרן גרמני עם ספר שלא ראתה למעלה מ-65 שנה. הוא חלק מחיים שהיא מזמן השאירה מאחוריה, ואליהם אנחנו צוללים עמוק החל מהפרק השני של הסיפור. אווה והוריה חיו בפריז בעת הפלישה הנאצית בשנת 1942. היא ואימה מצליחות לברוח מהעיר, ובדרכן אווה מצטרפת לתא של המתחתרת הצרפתית ועובדת בזיוף תעודות, בעיקר עבור ילדים יהודים. כמובן שהדרך לנקודה הזאת לא פשוטה, וגם משם – הסיפור הולך ומסתבך..

אנחנו מלווים את סיפורה של אווה בשתי נקודות זמן – הראשונה היא ההווה, מהרגע בו היא רואה את התמונה בעיתון, וזו עלילה רזה יותר שמתקדמת בקצב של פרק אחד אחרי כמה פרקים מהעלילה השניה – שהיא חייה של אווה בזמן מלחמת העולם השניה, מאז יולי 1942 ועד יוני 1945. בזמן שההווה כתוב בגוף ראשון ומסופר ע"י אווה, העבר כתוב בגוף שלישי ומסופר ע"י מספר יודע-כל. באופן אישי המעבר בין ההווה לעבר הרגיש לי מעט עשוי מדי, ובזמן שאווה של העבר הופכת במהרה לדמות עגולה ומעניינת, רוב המאפיינים של אווה של ההווה, שאנחנו פוגשים יחסית מעט, הם של אישה קשישה – הייתי שמחה להרגיש שם קצת מעבר לכך.

הסיפור הוא סיפור בדיוני שנשען על עובדות ומקרים אמיתיים. הזמנים, המחתרת ואופי החברים בה, שיטות העבודה – כולם מדוייקים ומופיעים בספר בעקבות מחקר שערכה הסופרת על התקופה. לעומתם הדמויות, העיירה בה אווה משתקעת, העלילה עצמה וספר השמות האבודים הם בדיוניים. אהבתי מאוד את הדמויות והסיפור שהרמל יצרה כאן, וגם את הרעיון של ספר השמות האבודים והשיטה שבה עבדו איתו. זה הספר השני שקראתי של הסופרת, ובזמן שהראשון היה קומדיה-רומנטית קלאסית, כאן יש ספר עם כמה רבדים והרבה יותר עומק. שמחתי להכיר את הצד הזה של הרמל.

העלילה מפגישה אותנו גם עם סיפורם של יהודי צרפת, וגם עם זה של חברי המחתרת. היא בנויה היטב, מפותלת ומשלבת רגעים שמעבירים אותנו מסע רגשי. המלחמה והקושי תמיד נמצאים ברקע, ויש גם כמה רגעים של אקשן ולחימה, אך הספר לא מכיל תיאורים קשים לקריאה. הוא מדויק לז'אנר שלו, ומכיל כל מה שציפיתי לקרוא בספר כזה.
בתחילת הספר הייתה לי תחושה שהשתלשלות העניינים קצת מהירה מדי – איך יכול להיות שאווה, סטודנטית לאנגלית, הופכת לזייפנית תעודות במחתרת למרות חוסר הניסיון שלה? הרגשתי שחסרה פה אמינות, אבל אחרי מחשבה על הנושא הבנתי שבזמן מלחמה קרו הרבה דברים שאף אחד לא ציפה להם – וכנראה שלרוב זייפני התעודות לא הייתה הכשרה עמוקה באומנות לפני התחילו לעסוק בזה.

נקודה מעניינת שזיהיתי בספר היא סוג של תת-ז'אנר לרומנים היסטוריים – כאלה שבהם אישה קשישה פוגשת בהווה שלה משהו שגורם לה בצורה כזו או אחרת לחזור לעבר ולהתמודד עם דברים שהשאירה מאחוריה מזמן. יצא לכם לקרוא כאלה בזמן האחרון, או שזו רק אני?

לסיכום, "ספר השמות האבודים" הוא רומן היסטורי מפותל, מעניין ומרגש. אני בטוחה שאוהבי הז'אנר יהנו ממנו, ועל הדרך ילמדו קצת דברים שלא הכירו על המחתרת הצרפתית. קראתם את הספר? בואו לקשקש בתגובות, יש לי עוד הרבה דברים מספיילרים לדבר עליהם!

גלי שטרן

מטפחת עציצים, מכורה ללונדון, אוהבת אנשים ותמיד עם ספר ביד (או מקסימום בתיק).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן