יש מקרים שבהם לא כדאי לקרוא סקירות אחרות ובטח לא להחליט על גורלו של ספר לפי סקירות אחרות, דוגמא טובה היא הספר "ספינת הכלות" של ג'וג'ו מויס.
אנחנו מכירים את רב המכר הנוגע ללב שלה "ללכת בדרכך", ספר אמיץ שגרם לכולם להיצמד לקופסת טישו ומקריאה של סקירות על "ספינת הכלות", הבנתי שמשווים אותו לספר הזה. ואני אומרת, עצרו כאן. אל תשוו בין הספרים של היוצרים, תנו הזדמנות אמיתית לספר כמו שהייתם נותנים הזדמנות אובייקטיבית לכל דבר אחר בחיים.
"ספינת הכלות" מתרחש בסוף מלחמת העולם השנייה, ומציין מקרה אמיתי שהתרחש ובו נשים צעירות שיצאו למסע מאוסטרליה אל עבר אנגליה על נושאת מטוסים כדי לפגוש את הבעלים שלהם. מדובר בשש מאות וחמישים נערות ונשים נרגשות, מכל אחת וסיפורה האישי, שנישאו לחיילים אנגלים באוסטרליה והנסיבות ניתקו אותם זה מזה. רגע המפגש המיוחל על חופיה של אנגליה יוצר מתחים אצל הכלות, חרדות שמא הבעלים הטריים התחרטו, התלהבות מעתיד טוב יותר או חששות מפני העתיד החדש הצפוי להן בארץ זרה.
הספר איטי, יש תיאורים ופרטים, אבל הספר קולח וזורם. התיאורים משרתים את העלילה ומסבירים את הרקע ההיסטורי. דבר אחד שהפריע לי הוא ריבוי הדמויות והדילוג ביניהן. לחלק ניתן יותר מקום בעלילה וחלק הוזכרו כלאחר יד. כל דמות מרתקת בפני עצמה, כל כלה השונה מהשנייה. הלב שלנו נחמץ איתן שהן מתאכזבות, הלב שלנו שמח איתן כשהן נפגשות עם הבעל בסיום המסע.
אז הינה דוגמא לספר שלא כדאי תמיד להקשיב לביקורות עליו.
ספר שמתבשל לאט כמו תבשיל קדרה טוב ומי שיש לו סבלנות הולך ליהנות ממנו.
אם התיאורים קצת מייגעים אתכם אפשר לדלג. אף אחד לא ידע 
