השנה היא 1840, מתינה היתה יתומה אבורג'ינית שגרה באי אוסטרלי נידח.
מושל חשוב של מושבה שכנה בשם ג'ון פרנקלין הגיע לביקור באי הקטן יחד עם אישתו ליידי ג'יין. נערה צעירה עם עיניים מיוחדות משכה את תשומת ליבה של המכובדת, היא הזמינה את הילדה לשיחה והתעניינה בה וכשהבינה היא יתומה ודוברת את השפה האנגלית ביקשה לקחת אותה איתה לאי שלה, ממש כמו חפץ, כמו מזכרת מהאי הנידח שבו ביקרו.
אנגליה, באותה השנה, אוונג'לין היתה גם כן יתומה, לא היתה לה משפחה. היא היתה בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה שמצאה עבודה בתור אומנת אצל משפחה אמידה. היא עברה לגור בבית המשפחה ותמורת החינוך של הילדים היא קיבלה מגורים, אוכל וכמה שילנגים לשנה.
הבן של הבעלים לקח את תומותה והשתעשע איתה בזמנו הפנוי כשאף אחד לא ראה. הוא נתן לה טבעת יקרה שהיתה של סבתו, הצהיר שהוא לא יכול בלעדיה ונסע לכמה שבועות.
המזל הרע היה שמשהו ראה את הטבעת היקרה והלשין עליה שגנבה בנוסף לזה שגילה לכולם שהיא הרה. בלהט הרגע ובלי כוונה תחילה דחפה אוונג'לין את המלשינה במדרגות וכך גם נוסף לה סעיף נסיון הרצח.
אוונג'לין נלקחה לבית המאסר הקשוח ומשם נידונה לגירוש לאוסטרליה למשך 14 שנים. איך היא תגיע לשם? בספינה שיוצאת כל כמה חודשים עם שאר המוגלים.
כעת הסיפור רק מתחיל… אוונג'לין עולה על האוניה שלוקחת אותה הרחק ממה שהיא הכירה אל הלא נודע. כמוה יש עוד כמאתיים אסירות שגורלה ישתלב בגורלן.
אם תרצו לדעת איך יהפכו שני הסיפורים המרתקים האלו לאחד, כנראה שתצטרכו לקרוא את הספר המקסים הזה.
חייבת לציין כי נשאבתי אליו כבר מהעמוד השני, הוא זורם וקריא, בעל תיאורי אוירה מזמינים שריתקו אותי.
דמותה של אוונג'לין נכנסה לי ללב, היא וכל הנשים בסיפור. לא להאמין שפעם היתה לגיטימציה להתנהג אליהן כך. כמה בורות, כמה חושך, כמה מכעיס שהן היו צריכות לעבור מה שעברו בשל המגדר שלהן או הגזע שלהן.
יודעת שהאנושות עשתה כברת דרך יפה בעיניין אבל לא פעם מגלה שלא מספיק! עדיין נשים מופלות לרעה ומקבלות יחס מפלה, מזלזל ומאיים.
מזמינה אתכם לקרוא באהבה ולהסחף גם אתם לקריאה מרתקת בלי יכולת להניח מהיד.
תענוג!
