סיפור חיים אישי, קצת אוטוביוגרפי, אשר חוט של עצב והחמצה שזור בו.
ההווה מסופר בגוף ראשון, נוכח.
העבר בגוף שלישי נסתר, כאילו הסופר לוקח ממנו מרחק, מרחק רגשי כנראה, כך אולי קל יותר לספר.
אביו של המחבר נפטר כאשר המחבר היה בן 4. אביו היה מפקד בצבא ונהרג מאש כוחותינו בהיותו בן 27 בלבד.
כתיבה יצירתית, אסוציאטיבית, המעבר בין עבר להווה, בין קטע אחד למישנהו, נעשית בסגנון של מנושא לנושא באותו נושא וזה מעניין.
הרגשתי קצת כמו בסרט, כל פעם סצינה אחת במקום אחר, אבל כל הסצנות מתחברות בסוף לסיפור אחד.
פיסות של זכרונות המהוות סיפור חיים.
"…אספנות היא אומנם קצת מחלה, אבל יותר מזה היא התרופה" עמוד 85
הכל התחיל בגלל סכין קפיצית קטנה שעמדה כמה עשורים בתוך מגירה לצד המיטה, וביום הולדתו החמישים של המחבר, משהו בה קרא לו, וכך החל המסע שמסופר לנו בספר, המסע בזמן הווה.
הסכין הייתה של אביו,שקנה אותה באיטליה,לפני חמישים שנה, בירח הדבש יחד עם אישתו אילנה.
אמיר המחבר הוא אספן סכינים וגם יודע לייצר סכינים קפיציות. לאחר יום הולדתו החמישים הוא מחליט לצאת למסע בעקבות מוצאה של הסכין של אביו. הוא מגיע לאיטליה ופוגש יצרניי סכינים ותיקים ומבוגרים, הכל בעבודת יד קפדנית ומדוייקת, ובנוסף הוא פוגש גם אספני סכינים בעלי פריטים נדירים ומיוחדים.
אומנם החזקה ושימוש בסכין קפיצית זה בניגוד לחוק אך זו גם אומנות שהולכת ונכחדת ומשהו כל כך בוער באמיר והוא מחליט ללמוד את תהליך יצירת הסכינים ולתעד את אותם מבוגרים שאומנותם הולכת ונעלמת ואין להם מי שימשיך את המסורת. ואולי אף יצליח לתקן את הסכין של אביו שכבר לא קופצת.
הסיפור נע בין עבר להווה, בין סיפורים על אביו, על חייו ומותו לבין מסעותיו התיעודיים בעקבות יצרני סכינים, אך בכולם החוט המקשר הוא רצונו העמוק של הסופר להגיע לאבא שלו רמי, להכיר אותו, לדעת מי היה, למצוא איזו נקודה להתחבר אליה ודרכה אל אביו.
זה מין ספר חשוף שלא התכוון לחשוף. המחבר לא קורא להוריו אמא ואבא אלא בשמותיהם הפרטיים. לא הצלחתי להחליט אם זו דרך של המחבר להתנתק מהרגש בסיפור או שזה נובע מהרגלים שהיו פעם בקבוצות מסויימות, לפנות להורים בשמות הפרטיים. כך או כך הסיפור נגע בי.
מוזמנים גם אתם לצאת לטיול באיטליה, ללמוד על ייצור סכינים קפיציות ולקרוא על עוד חתיכת היסטוריה של מדינת ישראל הצעירה.
קריאה מהנה.
