Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
sipurimerot
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2019
מס' עמודים: 338
ניקי היא צעירה לונדונית ממוצא הודי–פנג'אבי–סיקי שעובדת בפאב, גרה בדירת החדר המפוררת שמעליו, ומשתתפת בהפגנות 'הלוחמות הפמיניסטיות של בריטניה'. אביה מצפה ממנה שתסיים את התואר במשפטים, אמה צופה באופן קבוע בדרמות בוליוודיות, ואחותה הקטנה מינדי רוצה להתחתן בשידוך. איך כל זה מסתדר ביחד? ניקי עצמה עדיין לא יודעת. כשאחותה מינדי מבקשת ממנה לתלות בשמה מודעה על לוח השידוכים במקדש הסיקי בסאותהול, צדה את עיניה של ניקי מודעה מסוג אחר: דרושה מדריכה לקורס כתיבה לנשים. ניקי חושבת מייד שזאת יכולה להיות הזדמנות עבורה: להתעסק במשהו משמעותי שתהיה גאה בו, להעצים נשים ולהוסיף עוד שורה לקורות החיים. ניקי מתקבלת לעבודה, אך מהר מאוד היא מבינה שהנשים האלו לא יכולות ולא רוצות לכתוב. למעשה הן רוצות לספר; על האהבות, הפנטזיות והרצונות שלהן; על אלו שחוו בחייהן ועל אלו שחסרו להן. הנשים שמשתתפות בקורס יודעות שאם הגברים בקהילה, ובעיקר הגברים מארגון 'האחים', יגלו מה קורה בשיעורי הכתיבה האלה, הן עלולות להיקלע לסכנה ממשית. להפתעתה של ניקי, התלמידות שלה הן אלו שמלמדות אותה שיעור לחיים; על מהות האהבה, על תשוקה, על איסורים ועל תעוזה.

ניקי היא צעירה מודרנית שחיה עם משפחתה בלונדון. היא מגיעה ממשפחה מסורתית ממוצא הודי-פנג'אבי (פנג'אב הינה מדינה בהודו שהדת השולטת בה היא הדת הסיקית). לאחר שנטשה את לימודי המשפטים ולאחר שאביה נפטר כי לטענתה אכזבה אותו, היא מתחילה לעבוד כמורה ללימוד אנגלית לאלמנות פנג'אביות, או לפחות זה מה שהיא חושבת. בפועל, האלמנות לא מעוניינות ללמוד אנגלית אלא לשתף זו את זו בסיפורים אירוטיים פרי מוחן הקודח ולהעלות אותם על הכתב. ברגע שהסיפורים חוצים את גבולות השיעור ומגיעים לאנשים נוספים בחברה הפנג'אבית שלא רואים בהם משהו טוב, ניקי והאלמנות מסתבכות.

כמו כן, יש גם עלילות משנה (מרובות מדי לטעמי) בספר: ניקי מתאהבת בבחור פנג'אבי מודרני המסתיר ממנה סוד גדול. מינדי אחותה מנסה לחפש שידוך לעצמה ומבקשת מאחותה לסייע לה, סיפורי האלמנות ויש גם תעלומה – מאיה, צעירה פנג'אבית שספק התאבדה, ספק נרצחה.

דעתי על הספר:

מרוב עצים לא רואים את היער הוא משפט שלטעמי יתאר היטב את הספר. ניתן היה לוותר על חלק מעלילות המשנה, שכן הסופרת לא פיתחה אותן מספיק. למשל העלילה על מינדי שיכולה בקלות ללמד את הקורא על מנהג השידוך, המוזכר פה ושם בכמה משפטים שבעיקר מתארים את הדייטים הכושלים שלה, וחבל. לדעתי הוחמצה הזדמנות להכיר לקורא תרבות חדשה.

מה שכן אהבתי הוא שהסופרת שמה דגש על מעמד האישה הנמוך בחברה הפנג'אבית. היא מתארת בהרחבה את חיי הנשים – הן בתקופת נישואיהן והן באלמנותן. בנוסף, היא מביעה על כך ביקורת בסיפורי הנשים. גם הסיפורים האירוטיים מרמזים על כך שהנשים הללו – שכביכול אמורות להיות מסכנות, בודדות ונאמנות לבעליהן המתים – הן בני אדם מלאי רגש ותשוקה. החברה סביבן רואה בכך בושה אך זה לא אמור להיות כך ולכן הן נלחמות על זכותן לאהבה פיזית.

אני מודה שאני לא אוהבת סיפורים אירוטיים ולמרות זאת קראתי את כל הסיפורים האירוטיים המופיעים בספר (אלו שהמציאו האלמנות). הן כתובים בטוב טעם, לא באופן גס מדי אך לפעמים הולכים רחוק מדי לטעמי.

למרות הכל, מדובר בספר כיפי שהעביר לי יפה את הזמן אך היה יכול להשאיר חותם חזק יותר.

ביו רחל

תולעת ספרים ואמא לשתי בנות שמעבירה להם את אהבתה לקריאה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן