בשפה רהוטה ובתיאורים יפים מתארת הגיבורה את יחסיה המורכבים עם אמא שלה. היא מספרת על חייה של אימה, על המשפחה ועל חייה שלה בעבר כרקע על ההווה שאיתו מתמודדת אנטארה. אימה סובלת משכחה, לעיתים היא אפילו לא מזהה אותה. המצב של אמא מדרדר וזה זורק את אנטארה לעבר, היא מנסה בכל כוחה לשמור על אמא ולעורר בה את העבר, כדי שתנסה לזכור.
אחד מהזכרונות הראשונים של אנטראה הוא מתוך האשראם שאמא ברחה אליו, עזבה את בעלה שלא אהבה ולקחה איתה את ביתה הקטנה. אנטארה מתארת את החוויות המפוקפקות שהיו לה שם, היא היתה מוזנחת ועזובה, אמא שלה לא ממש טיפלה בה.
לאורך השנים התחושה של אנטארה כלפי אמא שלה היתה מעורבת. היא התקשתה בלעדיה והיה לה קשה כשהיתה נוכחת. כשחיו באשראם היא גדלה לבד, עם אישה שעזרה לה (תושבת האשראם) וכשעזבו את האשראם אחרי כמה שנים, היה לאנטארה קשה עם אמא שלה שעדיין לא ממש תפקדה.
הספר נע בין הסיפור של אנטארה בהווה כשהיא נשואה ועצמאית לבין ילדותה בעבר כשתמיד במרכז הסיפור היחסים שלה עם אימה. מרגש לקרוא על מה שעברה וחוותה אנטארה מגיל צעיר ועד היום שהיא מטפלת באמה שלה ודואגת לה. לא משנה מה קרה לשתיים האלו, הן תמיד נשארו אמא ובת גם כשהאמא צילקה את נפשה של ביתה וגם כשאנטארה מספרת על החוסר של כל כך הרבה דברים בחייה הצעירים.
הספר לגמרי לוקח את הקורא להודו. אם זה על ידי התיאורים מעוררי התיאבון של האוכל והתבלינים, אם זה על ידי המנהגים שמתוארים בסיפור ואם זה על ידי פרטי הלבוש המסורתיים שנהוגים במקום.
התיאורים והשפה הקולחת של דושי הם שעשו את הספר.
הספר שלפנינו הוא מיוחד, אותנטי ומרגש על קשר מיוחד בין אמא לבת ששרדו את הכל למרות הכל.
