Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
סוכר שרוף
תגית:
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2021
מס' עמודים: 293
רומן סוחף ומדויק, כתוב להפליא, חד כתער ומרגש בעומק רבדיו  - שופטי פרס הבוקר 2020 "אבני דושי כותבת בדיוק וחדות מעוררי השתאות. אין מילה מיותרת, אין התייפיפות, אין יומרנות. רק קול צלול ונוקב, עיקש ומקורי, שרוצים לשמוע שוב ושוב." (הניו יורק טיימס) טארה הייתה נערת פרא. היא נטשה את נישואיה בשידוך כדי להצטרף לאשרם בפונה, התאהבה באמן חסר מזל, קראה תיגר על כל ציפייה חברתית – ואת כל זאת עשתה עם ילדתה הקטנה שנשרכה אחריה. עברו שנים וכעת היא זקנה שזיכרונה דועך, לעתים היא אינה מזהה את מי שעומד מולה ואחיזתה בחייה מתרופפת. אנטארה מעולם לא הבינה את החלטותיה של אמה – מדוע בחרה ללכת אחרי גורו, לחיות ברחובות כמו קבצנית, להתחבר לאנשים מפוקפקים והרסניים ולמרוד במוסכמות. אבל אובדן הזיכרון של טארה גורם לבתה לחפש נתיב פיוס עם העבר הרודף את שתיהן. בעודה משחזרת את ילדותה בפונה של שנות השמונים, את ימיה בפנימייה הנוצרית ואת שנותיה כאמנית בתחילת דרכה בבומביי, אנטארה הנירוטית נאלצת להתמודד עם פחדיה ועם המחשבות הטורדניות שמציפות אותה ומבינה שאולי ההבדל בינה ובין אמה אינו גדול כפי שחשבה. סוכר שרוף מגולל סיפור אהבה רעיל; לא בין שני אוהבים, אלא בין אם לבתה. בכתיבה חריפה, שנונה וחודרת נפש, מצליחה אבני דושי להתיר את קשרי הזיכרון והמיתוס שמחברים בין שתי הנשים ולחשוף את האמת המסתתרת מתחת לפני השטח. סוכר שרוף נבחר לספר השנה של הגרדיאן, האקונומיסט והספקטייטור, תורגם ל־23 שפות וזכה בשבחי הביקורת ובפרסים רבים, וכן היה מועמד בחמישייה הסופית לפרס הבוקר לשנת 2020. אבני דושי מתגוררת כיום בדובאי עם בעלה ועם שני ילדיה. "תמהיל מפעים ומטלטל של ארס והומור ששובה את הקורא מהמשפט הראשון." הגרדיאן "רומן ביכורים ממכר ומערער."  דיילי טלגרף "מרתק ונבון להפליא, גדוש בשנינות ובכנות." הסאנדיי טיימס "אבני דושי יורדת לעומקה של תלות פסיכולוגית, באומץ שרק סופרים מעטים ניחנו בו." וושינגטון פוסט

בשפה רהוטה ובתיאורים יפים מתארת הגיבורה את יחסיה המורכבים עם אמא שלה. היא מספרת על חייה של אימה, על המשפחה ועל חייה שלה בעבר כרקע על ההווה שאיתו מתמודדת אנטארה. אימה סובלת משכחה, לעיתים היא אפילו לא מזהה אותה. המצב של אמא מדרדר וזה זורק את אנטארה לעבר, היא מנסה בכל כוחה לשמור על אמא ולעורר בה את העבר, כדי שתנסה לזכור.

אחד מהזכרונות הראשונים של אנטראה הוא מתוך האשראם שאמא ברחה אליו, עזבה את בעלה שלא אהבה ולקחה איתה את ביתה הקטנה. אנטארה מתארת את החוויות המפוקפקות שהיו לה שם, היא היתה מוזנחת ועזובה, אמא שלה לא ממש טיפלה בה.

לאורך השנים התחושה של אנטארה כלפי אמא שלה היתה מעורבת. היא התקשתה בלעדיה והיה לה קשה כשהיתה נוכחת. כשחיו באשראם היא גדלה לבד, עם אישה שעזרה לה (תושבת האשראם) וכשעזבו את האשראם אחרי כמה שנים, היה לאנטארה קשה עם אמא שלה שעדיין לא ממש תפקדה.

הספר נע בין הסיפור של אנטארה בהווה כשהיא נשואה ועצמאית לבין ילדותה בעבר כשתמיד במרכז הסיפור היחסים שלה עם אימה. מרגש לקרוא על מה שעברה וחוותה אנטארה מגיל צעיר ועד היום שהיא מטפלת באמה שלה ודואגת לה. לא משנה מה קרה לשתיים האלו, הן תמיד נשארו אמא ובת גם כשהאמא צילקה את נפשה של ביתה וגם כשאנטארה מספרת על החוסר של כל כך הרבה דברים בחייה הצעירים.

הספר לגמרי לוקח את הקורא להודו. אם זה על ידי התיאורים מעוררי התיאבון של האוכל והתבלינים, אם זה על ידי המנהגים שמתוארים בסיפור ואם זה על ידי פרטי הלבוש המסורתיים שנהוגים במקום.
התיאורים והשפה הקולחת של דושי הם שעשו את הספר.
הספר שלפנינו הוא מיוחד, אותנטי ומרגש על קשר מיוחד בין אמא לבת ששרדו את הכל למרות הכל.

 

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן