Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
נשכחים
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
ספר:
שנת הוצאה: 2020
מס' עמודים: 263
חייו של טובי היו רגילים לחלוטין, עד שהם התהפכו בעקבות דבר קטן ופשוט כמו בדיקת דם. הוא הוכרז כפגום, נלקח ממשפחתו וכעת הוא חי בבית המוות – מבנה קודר על אי מנותק מהעולם, שם הוא ונערים נשכחים אחרים כמותו חיים תחת פיקוחן ההדוק של האחות הראשית וצוות האחיות שלה. עם כל סימן קטן של התפרצות המחלה, הם נלקחים אל הסנטוריום שבקומה העליונה, מקום שממנו אף אחד לא חוזר עוד. טובי מעביר את ימיו במחשבות על העבר ובפחד מפני העתיד, אבל אז מגיעה לבית נערה חדשה בשם קלרה והכל משתנה. קרן אור של תקווה מבליחה לפתע מבין ענני הייאוש, וטובי מחליט לקחת את חייו בידיו. שרה פינבורו היא מחברת הספר "מאחורי עיניה" ומותחנים נוספים שהיו רבי מכר של הניו יורק טיימס, הסנדיי טיימס ועוד עיתונים חשובים רבים. ספריה זכו בפרסים ובהערכה רבה, והם נקראים ביותר מ-25 שפות. ספרה "13 דקות" יצא אף הוא בהוצאת "דני ספרים" וזכה להצלחה גדולה. פינבורו חיה בלונדון.

חבורה של עשרות ילדים חיים באחוזה מבודדת, הרחק מכולם. החבורה הזו היא "הנשכחים",מה שמייחד אותה היא העובדה שבדמם נמצא גן פגום, אף אחד אחר לא רצה אותם.

הם כולם חיים בבית אחוזה גדול שנקרא בית המוות, שם הם לומדים, אוכלים ומשחקים. פעם הם היו ילדים רגילים, עם משפחות ועכשיו הם סגורים באחוזה, אף אחד ללא רוצה אותם, הם פגומים. בדיקת דם פשוטה שעשו להם גילתה את הגן הפגום ומכאן והלאה חייהם נהרסו. הדבר העיקרי ממנו הם חוששים מהדרדרות של המחלה שלהם, מי שמדרדר מובל אל הקומה העליונה שנקראת סנטוריום, קומה שמי שעולה אליה לא חוזר (מלבד אנשי הצוות כמובן).
הסיפור מסופר מקולו של טובי. הוא מספר על מה שעובר עליו ועל חבריו בחיי היומיום, על היריבויות בין הילדים, על החברויות, על החוויות הקטנות שהם חווים בבית וגם על האהבות שלהם. החיים שלו בבית משתנים כשנערה חדשה בשם קלרה מצטרפת אליהם והם מתאהבים. ביחד הם "גונבים" זמן איכות ומתנהגים כמו שני בני עשרה נורמליים מלאי הורמונים. היא נתנה לו סיבה לחיות ולהחזיק מעמד בחיים הקשים שלהם.

מה יעלה בגורלו של טובי? מה יקרה לשאר הילדים?

הקריאה בספר היתה מונוטונית מבחינתי, לא היה בו מתח או התפתחות מיוחדת של העלילה, מלבד התפתחות הסיפור כמובן. עובדה זו היטבה לתאר את הסיפור של הילדים ואת מה שחוו בחייהם האומללים. הם היו כלואים בבית לאחר שהוכרזו כפגומים, אפילו הוריהם לא דרשו אותם. איך אפשר? גם אם יש לך ילד פגום, אתה תלחם עליו, אתה תטפל בו, בטח לא תוותר עליו ותתעלם ממנו.
קראתי את הספר עם כאב לב בשביל אותם ילדים נשכחים, בשביל אותם ילדים שויתרו עליהם והם מצידם, רק רצו לחזור לחייהם הקודמים רק רצו להיות ילדים רגילים.

קראתי את שני ספריה הקודמים של פינבורו, את "מאחורי עיניה" אהבתי ואת "נשבעת" קצת פחות. הפעם "נשכחים" היה מונוטוני, לא קרו תפניות בעלילה ולא הרגשתי שהעלילה התפתחה והתקדמה לאנשהו.  מי שאהב את ספריה הקודמים של הסופרת ככול הנראה יאהב גם את הספר הזה.

שרון בצלאל

אמא לשלושה, אין לי דקה לנשום אבל בולעת ספרים כאילו אין מחר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן