הריקוד היה כל עולמה של פני. היא גם השקיעה לא מעט בלימודים אבל הרבה יותר בריקוד. גם כשהיתה בתחילת שנות העשרים שלה ולמדה בקולג', היא המשיכה לגור אצל ההורים שלהיחד עם אחותה הקטנה שלגמרי היתה האחות המועדפת.
לגמרי במקרה היא רואה מודעה בקמפוס שפרסמה חברה שלה שמחפשת משתתפים לניסוי לימודי בפסיכולוגיה, נשיקה עיוורת צעקה הכותרת. הם ציוותו זוגות לנשיקה בעיניים מכוסות מבלי שנפגשו קודם. היה נראה לה מפחיד, היה נראה לה מוזר, אבל מה היא לא תעשה כדי לעזור לחברה?
ככה היא הכירה את גאווין, הוא היה שנון מההתחלה כשעוד היו בחושך והנשיקה… אוי הנשיקה… היא היתה אלוהית. מבלי לראות אותו, רק מלהרגיש אותו, היא היתה מאוהבת. כשנדלקו האורות הוא מצא חן בעיניה אף יותר.
מהיום שהשניים הכירו הם היו בלתי נפרדים, הם היו החברים הכי טובים, תמיד היו אחד בשביל השניה לא משנה מה. אמנם הקשר בניהם היה על בסיס ידידותי והם יצאו עם אחרים אך הם הרגישו אחד לשני מה שלא יכלו לתאר במילים.
עברו הרבה שנים והם עדיין בקשר רק שפני נשואה למשהו אחר ומגדלת ילד ואילו גאווין נשאר רווק שגר לבדו. הקשר האפלטוני נמשך, את החברות שלהם לא ניתן לתאר.
אתם מאמינים באהבה אפלטונית שווה? מאמינים שזה קיים? לי דווקא נראה ומרגיש שברוב המקרים אחד מהצדדים מצפה ורוצה יותר וקשר אמיתי כזה לאו דווקא יכול להשאר אפלטוני לגמרי.
מה אתם חושבים שקרה עם החברות האפלטונית של פני וגאווין? האם תשאר כזאת גם אחרי כל כך הרבה שנים?
לא תקראו, לא תדעו!
ספר מקסים! זורם, קליל, נעים ובעיקר מעניין. אהבתי לקרוא על מערכת היחסים המיוחדת בין השניים שהיו יחד כל כך הרבה שנים ועברו כל כך הרבה תהפוכות.
הספר כתוב יפה כמו שקרלינו יודעת. התאהבתי בה כשקראתי את "קוראת את חיי" וגם פה היא לא איכזבה אותי.
לגמרי נהנתי ואני פה להמליץ!
