Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
נחמיה
קטגוריה:
סוגה:
מוציאים לאור: ,
ספר:
שנת הוצאה: 2019
מס' עמודים: 335
נחמיה כהן הוא תלמיד חכם, בעל־שם, רמאי קטן ונווד מושבע. עם שש אצבעות בידו האחת, תשוקה בלתי־נשלטת לספרים וחוט שדרה מוסרי מפוקפק יוצא נחמיה למסע אל המשיח שזה עתה קם: שבתאי צבי. נחמיה מזמין את הקורא אל אחת התקופות הסוערות בהיסטוריה היהודית, מזרח־אירופה של המאה השבע־עשרה, שלא דרך שחקניה הראשיים והמוכרים אלא דרך שלל גיבורי שוליים. תלמידי חכמים, שודדים, נביאות, שחקנים־נודדים, הוזי הזיות וחולמי חלומות יהודים, מוסלמים ונוצרים, נעים במסע זה לצדו של נחמיה ברגל, בעגלות ובאוניות רעועות ברחבי אירופה, מפולין ועד קושטא. יעקב צ. מאיר הוא היסטוריון של תולדות הספר ומחברם של הרומן "גם ציפור" (הקיבוץ המאוחד, 2012) וספר הרשימות על פרשת השבוע "דרישות" (ידיעות ספרים, 2015), שזכו לשבחי הביקורת.

רומנים היסטוריים הם סוגה קצת בעייתית. בדרך כלל – או שאוהבים אותם (כלומר אלו שאוהבים היסטוריה, ספרות והשילוב ביניהם) או שלא. אני מודה, שלרוב אני שייך דווקא לאלה שפחות מתחברים. מרבית הרומנים ההיסטוריים שיצאו בשנים האחרונות בעברית, הם מתורגמים, וגם אלה שלא כמעט ככולם עוסק במאה ה – 20 – אירועי מלחמות העולם, השואה, ציונות והקמת המדינה, ומה שביניהם. רובם ככולם נכתבו על ידי סופרים שעשו תחקיר מקיף, או שמדובר על סופר יחסית מבוגר שחי את התקופה ו/או כותב רומן המבוסס על חיי משפחתו. פה ושם מבליחים רומנים היסטוריים ישראלים על תקופות אחרות, כשגם כאן בדרך כלל הולכים אחורה לימי התנ"ך – האבות, המלוכה, בתי המקדש, ועוד. נדיר מאוד, למיטב ידיעתי, למצוא ספרים על התקופה של סוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה במיוחד באירופה. למרות שליהדות של אותה תקופה היה המון המון מה להציע – המעבר בין תקופת הראשונים לאחרונים, עלילות דם, פרעות, גזירות, מסעי צלב, הישרדות, משיחיות ונבואות שקר, ובהמשך גם עלייתה של החסידות והקבלה ובעיקר בעיקר התקווה שיום אחד יבוא שינוי אך בלי שבאמת רואים משהו שהולך להשתנות לטובה. נדיר עוד יותר למצוא רומן שלא נכתב על ידי סופר אלא על ידי היסטוריון. מרבית הספרים שנכתבו עד כה על תקופות אלה היו או ספרי עיון "כבדים" או ספרות חרדית, בעיקר לילדים.

והנה, קם לו ההיסטוריון יעקב צ. מאיר, שזה לא הרומן הראשון שלו, וכתב ספר פשוט מופלא על תקופת המאה ה – 17, זמן קצר יחסית (במונחים היסטוריים) לאחר התבססות האימפריה העותומאנית. הרקע הוא תקופת גדולי הפוסקים שכתבו פירושים והגהות על ה"שולחן ערוך" שיצא כמאה שנה קודם לכן – הב"ח, הש"ך והט"ז, אך במיוחד תקופת עלייתו של שבתי צבי – משיח השקר היהודי המפורסם של כל הזמנים.

מרבית הדמויות בספר הינם אמיתיות ומופיעות בשמם המלא, וכאמור נאמנים לדיוק ההיסטורי לפחות ככל הידוע לנו כיום. עם זאת, חלק מהדמויות מומצאות או מומצאות חלקית. כך הוא נחמיה כהן, גיבור הספר. יהודי בשם נחמיה כהן ידוע כמי שהיה זה ש"הסגיר" את שבתי צבי לשלטון הטורקי ובעקבות כך התאסלם, ובכך בעצם חשף את שיקרו ברבים – דבר שעורר מהומה רבתי בין תנועת השבתאות למתנגדיה. מאיר, בספרו, לקח את נחמיה כהן זה, שזוהי דמות שכמעט לא ידוע עליה ועל הרקע שלה דבר, ופשוט הפך אותה לגיבור הסיפור. הוא העצים אותה, בנה לה רקע, משפחה, מאפיינים, תכונות, ובעיקר מסעות שתכף נגיע אליהם – בדיוק כמו שדמות ראשית אמורה להיות ואף מעבר. הוא שילב בדמות הזו מאפיינים רבים של אנשים שחיו בתקופה ההיא, בין אם בנחמיה עצמו ובין אם בסביבה שלו – היהודית והעולמית כאחד. למשל, כל תרבות שתיית היי"ש והמסבאות שהיתה נפוצה מאוד אצל היהודים, כמובן המסעות, העגלות, השודדים, האוניות, ירידי השוק הגדולים, שחקנים נודדים, וברקע אפילו תחילת יבוא הקפה והטבק לאירופה שהחל בשנים אלה, ולקראת הסוף אפילו שייקספיר מקבל מקום של כבוד.

מלבד העובדה שהספר הוא רומן היסטורי, הוא בעצם לא פחות מזה גם ספר מסע. או כמו שהגיבור כותב בסוף הסיפור כשמעיד על עצמו שהיו לו שני חיים. שהיו שני נחמיה. נחמיה של הדרך הלוך ונחמיה של הדרך חזור. למעשה, נחמיה זה (שמתואר אגב כבעל 6 אצבעות, כמו לא מעטים המוזכרים בספר שסבלו מפגמים גנטיים, פיגור שכלי, או בעיות נפשיות שאז לא היה להם באמת שם אלא רק נוצלו ללעג ולעשיית ממון על הגב שלהם) היה בעיקר אדם אובססיבי. אובססיבי לכתבי יד, ליי"ש, לכסף, למעשי קונדס, ובעיקר למסעות. הדברים הללו גרמו לו כל הזמן להיות אדם רדוף (או נרדף). כלומר, "הוא לא ראה בעיניים" וסיכן את חייו ממש כמה פעמים רק בשביל הסיכוי לראות איזה כתב יד כלשהו. בפעם הראשונה היה זה כשפרץ לבית לחפש בו כתב יד נדיר, ואיכשהו הצליח לגרום לשריפה בבית. היה זה בעיירת מגוריו, דבר שגרם לו לעזוב הכל ופשוט לברוח משם וכמה שיותר רחוק. בתחילת הדרך גם היה אובססיבי לכך שכלל השמועות על כך שהמשיח הגיע אינם אמינות – כלומר ששבתי צבי הוא לא באמת המשיח. אך ככל שהזמן חלף ונקף, בשלב מסויים הוא החליט שיש או אין – הוא חייב להגיע לראות אותו ולהבין בעצמו. לאחר שהגיע, ולאחר שתהה על קנקנו, הוא הבין שעליו להתאסלם מתוך מטרה שכך הוא יוכל להסגיר את שבתי צבי שהתאסלם גם כן. מכאן ועד סוף הסיפור, נחמיה נכנס למגננה. השמועות לפיהם התאסלם ולפיהם "מכר את נשמתו לשטן" ולפיהם היה ה"מוסר" היו בעוכריו לכל מקום אליו הגיע. הוא התחבא והתגלגל בדרכים לא דרכים אך לא נגלה כיצד ולאן הגיע בסוף.

מה שכן, הציור שמופיע על עטיפת הספר – מסגיר בדיוק את המצב בה הוא שהה. עם כמה שהציור הזה הרתיע אותי מלפתוח את הספר, כמו גם כל מיני מעשי כשפים או אלכימיה באצטלה קבלית שמופיעים בתחילת הספר שהיו לי די קשים לעיכול, בכל זאת החלטתי לתת צ'אנס, להתגבר על הכל, ולהמשיך לקרוא. ואכן, נהניתי (כמעט) מכל רגע. הספר מכניס את הקורא לעולם שלם, עם שפה עברית ייחודית עתיקה התואמת לתקופה, המשלבת גם שפה שירית או פיוטית מפעם לפעם, והמון המון מושגים אותנטיים. אני לא מאמין שספר כזה יזכה בפרס ספיר למשל כי הוא לא נחשב ממש כספרות פופולארית, אך הוא בהחלט ראוי לפרס ברמה הזו לדעתי. מאיר פשוט מצליח להחיות עולם, להחיות דמויות, להחיות אנשים מההיסטוריה, ולהפיח חיים בתקופה הזו. לא פעם ולא פעמיים נכנסתי לויקיפדיה במהלך הקריאה כדי להשלים חומר או רקע היסטורי, וכבר בזה היה שכרו. אפשר אולי לסכם את הספר הזה בפראפרזה לציטוט של נחמיה שמובא לקראת סוף הספר – "אתה יודע מה הופך הצגה להצגה טובה? לא כשהקהל רוצה לראות אותה מלכתחילה, אלא שכשהוא כבר רואה אותה, הוא מבין שכל ימיו ביקש לראות אותה ולא ידע".

דוד פרוידיגר

דוד, 36, ירושלמי בנשמה, מכור למילה הכתובה- לקרוא, לכתוב ומה שביניהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן