ספריה הקודמים של ג'וג'ו מויס הם בעיקר מהז'אנר הרומנטי (ולא את כולם קראתי) והספר הזה הוא רומן היסטורי, על כן לפני שקראתי את הספר הייתי מסופקת אם מויס הצליחה גם בז'אנר הזה, אך עם כל החששות שהיו לי אני שמחה להודות שהופתעתי לטובה.
נדמה כי חייה של אליס הם סוג של כלא, הוריה מונעים ממנה כל סוג אפשרי של הנאה ומעדיפים כי תשב בבית ל"תקופה של הסתכלות עצמית".
באחד הימים מגיע אליהם בנט ואן קליר יחד עם אביו, שניהם מגיעים מארה"ב במסגרת מסע לגיוס צדקה לכנסיה של קנטקי. נראה כי בין אליס ובנט מתפתחת אהבה ממבט ראשון. אליס מדמיינת כי בנט הוא המפתח לחיי אושר ואהבה במדינה החדשה ורחוקה.
עם תום ההפלגה לאמריקה וההתמקמות בביתם של משפחת ואן קליר, ולאחר תקופת נישואין קצרה אליס מבינה כי החליפה כלא בכלא.
היא גרה עם בעלה ועם אביו השתלטן בבית מלא בובות דוממות ורדוף רוחות רפאים של האם שמתה. היא לכאורה חיה כמו נסיכה ולא צריכה לעשות כלום כי יש סוכנת שמבשלת, מנקה ודואגת להכל, אך היא מוצאת עצמה חיה בכלוב בודדה ואומללה.
באחד המפגשים של תושבי העיירה מועלית הצעה לפתיחת ספריה ניידת בין תושבי הכפרים והרי הסביבה. כאשר מחפשים לגייס נשים כספרניות, אליס מחליטה להתגייס למשימה.
עבודתה כספרנית נותנת לה תקווה, היא מסתובבת ומטיילת, פוגשת משפחות, מפיחה תקוות במשפחות, גם המבודדות ביותר, ורוכשת לה כחברות את שותפותיה הספרניות, כשבראשן מרג'רי. קבוצת הספרניות היא קבוצה על טהרת הנשיות, עבודתן כרוכה בעבודה פיזית מאומצת, הן משכימות קום לפנות בוקר ורוכבות למקומות מרוחקים ומבודדים גם כשתנאי השטח ומזג האוויר לא מקלים עליהן.
מרג'רי היא דמות פרובוקציונית בעיירה, היא עצמאית, דעתנית ואף גבר לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. מהר מאוד קמים כל השונאים שלה ומנסים להילחם בה ובכל קבוצת הספרניות.
על אף כל הניסיונות להתנכל להן, הן לא מוותרות וממשיכות במסירות רבה בחלוקת הספרים המהווים מקור ציפייה ולימוד למשפחות רבות.
"תמיד יש דרך מוצא מכל מצב. היא עלולה להיות מכוערת. היא עלולה לתת לך הרגשה שהאדמה רועדת לך מתחת לרגליים. אבל תמיד יש דרך מסביב" (עמוד 383)
דמותה של אליס היא הדמות העיקרית בסיפור, והיא בהחלט עוברת מהפך לאורך העלילה: מאנגליה מעודנת עם שמלות יפות, לרוכבת מיומנת ללא גינונים, ולא רק מבחינה חיצונית היא משתנה – היא הופכת מאשה צנועה, צייתנית וכנועה, לאישה חזקה, אמיצה ועם דעות משל עצמו, אישה שאינה מפחדת לעמוד על שלה ויודעת להבין ולבחור את הטוב ביותר עבורה, והיא רק מרוויחה מכך.
התהליך שהיא עוברת מתואר בהדרגתיות ובצורה מקסימה, כך שדמותה נכנסת ללב.
העלילה מתרחשת בסוף שנות השלושים של המאה ה20 כשמעמד הנשים עדיין היה בשפל. ההחלטות החשובות התקבלו על ידי הגברים ובעיקר בידי בעלי ההון – "בעל המאה הוא בעל הדעה", ולפעמים הכסף היה מעל לצדק.
בספר מועלים נושאים חשובים כמו מעמד האישה, אלימות כלפי נשים, יחס לעובדים, נישואין ועוד, והכל מובא באופן מעניין ומעורר מחשבה.
הספר סוחף ומרתק, ומויס לא מפסיקה להפתיע עם תפניות בעלילה לאורך כל הספר. נדמה כי סגנון הכתיבה והעלילה רק השתבחו אצל מויס מאז צאת ספרה הראשון, ואני מקווה שתמשיך כך גם בספריה הבאים.
בשורה אחת: גם כשנדמה כשטחנות הצדק טוחנות לאט, אפילו לאט מדי- אסור לאבד תקווה!
