להארייט לא היו זכרונות של ממש מאמה שנפטרה. תיבה עם כיתוב עליה "בשביל הארייט" מגיעה אליה לגמרי במקרה בה היא מוצאת מסמכים ישנים של אימה המנוחה, ברכות ישנות שכתבה לאימה לכבוד יום ההולדת, תמונות ישנות מבושמות בריח המיוחד שהיה לאמא שלה. צלום אחד משך את תשומת ליבה, צילום ישן בשחור לבן, מצהיב ומיושן בו היו מצולמות שלוש נערות, לפני חלון ראווה של חייט ושלט של רחוב. מאחור היה רשום: קלייר, ויוויאן, מיריי פריז, מאי 1941.
אותה תמונה ישנה הובילה אותה להגיש מועמדות להתמחות ביחצנות אופנה, ממש באותה כתובת שבה צולמה התמונה. היא מתקבלת לעבודה ועוברת לגור ממש באותו הבניין בחדרון פצפון, בחדרון שהרגישה בו בבית. היא הביאה איתה את התמונה ואז הבינה שהיא לא מחפשת לדעת מי הן בתמונה, היא מנסה לגלות מי היא עצמה. היו לה המון תובנות על מה שקרה אז ועל החיים בכלל. "החיים יכולים להיות מאוד שבריריים לפעמים. אבל אולי השבריריות הזאת היא מה שהופך אותם ליקרים כל כך בשבילנו. ואולי האהבה העמוקה הזאת לחיים היא זאת שגורמת לנו לפחד כל כך לאבד אותם".
הסיפור על הארייט הוא סיפור המסגרת ואינו הסיפור העיקרי. סיפורן המדהים של שלוש הנשים שחיו בפריז תחת הכיבוש הנאצי הוא הסיפור האמיתי שהחזיק אותי דרוכה לאורך כל הסיפור וסיקרן אותי להמשיך לקרוא.
הן היו שלוש חברות טובות, לכל אחת היו סודות משלה וכל אחת מהן רצתה להגן על חברתה מכל מה שקרה מסביב. בסופו של דבר הן הבינו שהן עמוק ביחד בכל הסיטואציה ושלחברות שלהן יש ערך מאין כמוהו.
הן גרו בעליית הגג ותפרו בגדים למי שאז יכל להרשות לעצמו אבל לא רק. בין לבין הן הצטרפו לפלוגות ההתנגדות ועזרו ככול יכולתן במשימות קטנות כגדולות להלחם בכיבוש הנאצי.
כושר העמידות שלהן, החברות שלהן, הנאמנות שלהן עמדו לא פעם במבחן גם בתנאים קשים מאוד.
אם תרצו לגלות מה ואיך גילתה הארייט על סבתה וחברותיה ועל מוצאה, אתם חייבים לקרוא את הספר הנפלא הזה.
נתחיל בכריכה המרהיבה שלו, נמשיך בכתיבה קולחת וזורמת ונסיים בסיפור מרתק, נוגע ללב. יש לנו את כל המרכיבים לספר טוב.
אני אוהבת לקרוא ספרים על המלחמה ההיא, במיוחד על נשים אמיצות ששרדו אותה. נהנתי לקרוא על אומץ הלב של הבנות, על שותפות הגורל שלהן ועל החברות המיוחדת שלהן.
אמנם לקח לי קצת זמן אבל הספר שאב אותי פנימה וברגעים מסויימים אפילו הרגשתי שם איתן, בפריז.
ממליצה לכם בחום להתמסר לסיפור המקסים הזה שהנעים את זמני ואף השאיר לי טעם של עוד.
