קלרה עובדת למחייתה במוסך, היא איבדה את הוריה בגיל 12 ועברה לחסות הדודים שלה, לדוד שלה היה מוסף ושם היא נחשפה למקצוע. למרות שהיתה בחורה חכמה, היא התמידה בעיסוק שלה ולא פנתה ללימודים.
בגיל 26, כשהיא בוחרת לא להקים עדיין משפחה עם החבר שלה, הוא נפרד ממנה ומבקש שתעזוב את הבית המשותף שלהם, היא שוב מתחילה מההתחלה. אין לה הרבה רכוש חוץ מכמה בגדים, חפצים אישיים מועטים ו… פסנתר עתיק.
קלרה עוברת מדירה לדירה, מבן זוג לבן זוג, רק הפסנתר נשאר איתה תמיד. למרות שלא נגנה בו הרבה, הוא היה יקר לליבה, הוא היה שייך לאביה, הוא שרד את השריפה שהרגה את הוריה. ממש בהחלטה של רגע, היא מחליטה למכור אותו כדי לקבל כסף שיעזור לה בחייה החדשים. היא פרסמה מודעה ונדהמה לגלות שתוך זמן קצר היא מצאה קונה שאף העביר כסף לחשבונה וביקש לתאם כבר איסוף. קלרה נרתעה, התחרטה וביקשה לבטל את העיסקה, היא לא הצליחה באמת לשחרר. לא היה לה מושג לאיזו הרפתקאה היא נכנסת…
קטיה שגרה בברית המועצות היתה ילדה קטנה שהתגנבה לבית השכן העיוור כדי לשמוע את נגינתו. לימים, כשהלך לעולמו, הוא הוריש לה את הפסנתר והיא למדה לנגן. הפסנתר והנגינה היו כל עולמה. כשבגרה מעט, היא, בעלה וילדם הפעוט התקיימו בקושי. האוכל היה במשורה, בעלה פוטר מהעבודה, מהנגינה היא הרוויחה פרוטות והיחס ליהודים היה רע. כשבעלה של קטיה מעלה את רעיון ההגירה לארצות הברית, קטיה שוללת אותו על הסף. מה יהיה על הפסנתר שלה? איך הוא יגיע רחוק כל כך? היא לא הסכימה להשאיר אותו מאחור. כשלא היתה לה ברירה והם החליטה להגר, היא בטח לא ידעה מה יעלה בגורלו של הפסנתר…
גם בספר הזה, כמו בהרבה ספרים יש שני סיפורים שונים, בצירי זמן שונים שמשתלבים האחד בשני. כל סיפור היה מעניין בפני עצמו אך המעברים לא היו קלים מבחינתי, הם לא תמיד היו חלקים ומובנים. לקראת אמצע הספר הרגשתי ש"הספר מתפזר" והתקשתי לא פעם במעברים בין הסיפורים. עד אמצע הספר הייתי מרותקת ובאמצע הספר "הרגשתי נפילה". במקום להתרומם ולהתפתח הוא הפך מונוטוני למרות החיבור בין שני הסיפורים.
היו לספר לא מעט רגעים טובים, אך התאכזבתי ממנו. גם בגלל המעברים, גם בגלל שלא התרומם וגם בכלל שלא התחברתי לשום דמות בסיפור.
אולי זו אני ולא הספר, אני יודעת שקראו ואהבו, הקריאה לשיקולכם.
אני אהבתי מאד את הספר, מתחילתו ועד סופו. בעיקר התחברתי לצד המוזיקלי ולאהבה לפסנתר – גם אני פסנתרנית חובבת וקשורה לפסנתר הגרמני הישן שלי (לא בלית'נר). מה שחסר לי בביוגרפיה של כריס קנדר, הוא הקשר שלה למוזיקה. כדי לכתוב כפי שכתבה, היא צריכה להיות מוזיקאית ופסנתרנית – חובבת רצינית ובקיאה, אם לא מקצועית. איך שהוא היבט זה של חייה איננו מוזכר בשום מקום וחבל.
אשתדל לקרוא גם את ספריה האחרים. סופרת גדולה.