זהו סיפור אמיתי שתוך כדי קריאתו התקשיתי להאמין כי יש ילדים הגדלים במציאות המודרנית הנוכחית בבורות שכזאת.
הספר מספר את סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת טארה וסטאובר המספרת את קורותיה מאז ילדותה במקום נידח באזור איידהו, למרגלות הר בק, עם משפחתה המורכבת, מרובת הילדים, כשהיא בת הזקונים.
אביה של טארה מאמין כי סוף העולם מתקרב ויש להתכונן ליום הזה. הוא אוגר מזון, דלק, נשק וכל מה שרק צריך כדי לשרוד בבוא העת, וכדי להתגונן מפני הממסד והרשויות שלטענתו רק רוצים להלחם בהם.
אמה של טארה מאמינה בבעלה במעין הערצה עיוורת, ועושה בכניעות רבה כל מה שהוא מבקש או דורש. על כן הם אינם שולחים את ילדיהם לבתי ספר – כי החינוך משחית, הילדים נולדו בבית ואין להם תעודות לידה, והם לעולם אינם נעזרים ברופאים או תרופות כימיות – הכל צריך להיות טבעי.
הילדים גדלים כמו ילדי פרא, משוטטים בהר, מטפלים בחיות, ומסייעים לאביהם למיין פסולת במחסן הגרוטאות, אין להם ידע בהיגיינה בסיסית, שלא לדבר על לבוש אופנתי- אלא רק שיהיה צנוע על פי כללי הדת המורמונית.
האב דוגל באמונה כי מה שקורה לכל אחד זאת החלטתו של האל, ועל כן גם בעבודתם במגרש הגרוטאות, בשימוש בכלים מסוכנים או בטיפוס בעת התקנת קורות – אין צורך בקסדה או ציוד הגנה, ובכך למעשה הוא מסכן את חייו וחיי ילדיו לא פעם.
טארה הגדלה בתוך הטירוף הזה מתחילה בשלב מסוים גם לחוות אלימות קשה מצד אחיה, ובסופו של דבר, בסביבות גיל 16, היא מחליטה לעזוב את הבית.
הסיטואציה שנחקקה בראשי במיוחד בעת קריאת הספר היא: כאשר טארה יושבת באחד השיעורים הראשונים שלה באוניברסיטה, המרצה מציג תמונה עליה מופיעה המילה "שואה", וטארה מרימה את ידה ושואלת מה פירוש המילה הזאת כי היא מעולם לא נתקלה בה. באותו הרגע כולם השתתקו בהלם.
בעיני האפיזודה הזאת ממחישה במיוחד את הבורות בה היא גדלה וחיה.
כל כך הרבה חוסר צדק וכאב לב יש בספר הזה. דמותה של טארה נכנסת ללב וכל כאב שעובר עליה הן פיזי והן רגשי, כמעט מרגיש מוחשי. טארה עברה תהליך שהצריך ממנה תעצומות נפש לא פשוטות בכלל, היא נפלה וקמה, ושוב נפלה, ובסופו של דבר נאבקה וכנראה עדיין נאבקת, כדי לנצח את העבר שלה.
הספר אמנם כתוב בכתב יחסית קטן ועם שוליים צרים, אך נשאבתי אליו והיה לי קשה להתנתק ממנו, ועל כן הקריאה בו הייתה מהירה.
הסיפור מרגש, מרתק, מטלטל ובלתי נתפס! חלק מהסיטואציות בו נדמה כי נלקחו מסרט אימה, ולא מסיפור חיים של אדם נורמלי.
בשורה אחת: גם בתוך מגרש גרוטאות לפעמים צומחים פרחים אצילים ויפים.
