מעט מאד ספרים מצליחים להמם אותי כבר מהמשפט הראשון, הספר הזה הוא אחד מהם. משהו במים נפתח בפרק פתיחה חזק במיוחד, שמרתק את הקורא כבר מהרגע הראשון ומכניס אותו לאווירת הספר בצורה חלקה. הסיפור כולו נכתב מנקודת מבט אחת ובגוף ראשון. הכתיבה בגוף ראשון אינה נפוצה בספרי מתח, אבל כאן זה עבד לי מצוין.
"אני לא אדם רע. או אולי אני כן. אולי אני אתן לכם להחליט".
שתי הדמויות הראשיות בסיפור שלפנינו הם בני הזוג ארין לוק ומארק רוברטס. ארין היא יוצרת סרטים דוקומנטריים בתחילת דרכה, ומארק הוא בנקאי השקעות. הם מתגוררים יחד בצפון לונדון. ארין ומארק התארסו לאחרונה ומתכננים להתחתן באירוע יוקרתי בחודש ספטמבר. הם יפים, הם מאוהבים, הם גרים בבית חדש ומעוצב, וירח הדבש המתוכנן שלהם יימשך שלושה שבועות מושלמים באי האקזוטי והיוקרתי בורה בורה. עד כאן, הכל נשמע נפלא. אז מה כבר יכול להשתבש? באופן לא צפוי, מארק מפוטר מעבודתו. כעת עליהם להיות מחושבים יותר מבחינה כלכלית, ומארק מתחיל לדאוג לעתידו המקצועי והכלכלי. חתונת הפאר שתכננו עוברת למקום פשוט וזול יותר, ושלושת השבועות שתוכננו בבורה בורה התקצרו לשבועיים.
לאחר החתונה, טסים ארין ומארק לבורה לבורה כמתכונן. ארין, שפוחדת לצלול, מחליטה להתגבר על הפחד ומצטרפת למארק לצלילה. הם שוכרים סירה ומפליגים לאי קטן, שם הם צוללים צלילה מוצלחת ומרהיבה. אחרי הצלילה הזו, החיים שלהם כבר לא ישובו עוד להיות מה שהיו לפני כן. בעודם חוזרים בסירה מנקודת הצלילה אל האי שבו נמצא המלון, הם שומעים רחש מוזר – משהו מפריע לסירה שלהם. הם מסתכלים ומחפשים את מקור הרעש ומגלים משהו מוזר בתוך המים. מארק צולל שוב ומנסה להבין טוב יותר במה מדובר. כשמארק חוזר עם מה שמצא, הם עומדים בפני החלטה קשה: האם לקחת את מה שמצאו? האם להשאיר אותו במים? האם לקחת ולדווח על המציאה? האם לקחת ולהשאיר אותו ברשותם? לכל החלטה שיקבלו יש השלכות, וההשלכות הללו ילוו את ארין ומארק למשך שאר חייהם.
ארין ומארק מקבלים את ההחלטה שלהם וחוזרים הביתה ללונדון. מכאן נפרש בפנינו סיפור עלילה שמבוסס כולו על אותה החלטה יחידה. קתרין סטידמן משחקת עם הדמויות שלה ומעמידה אותן בפני שאלות של מוסר וחוק. עושה רושם שההחלטה בה בחרו שינתה את חייהם מהקצה אל הקצה, וחייהם הפשוטים הפכו למסובכים, מסוכנים וגם ממשיכים להסתבך מיום ליום עד לסופו של הספר.
פסק הדין:
משהו במים הוא קודם כל מותחן מהנה עד מאד, שהנחת היסוד שלו היא דמיונית, אך בעיני אין כללים והכל כשר בספרי מתח. אהבתי את הכתיבה בגוף ראשון ששואבת את הקורא כבר מהתחלה, אהבתי את דמותה העגולה של ארין, ואהבתי את דמותו של אדי בישופ – אחד המצולמים לסרטה התיעודי של ארין, שהיה דמות המשנה המרעננת של הסיפור. הסרט שמצלמת ארין מקבל מקום נכבד בעלילה והמצולמים עוזרים להניע אותה. הייתה חסרה לי נקודת המבט של מארק, ואני חושבת שלו הסופרת הייתה כותבת את הספר משתי נקודות מבט במקום אחת – העלילה הייתה שלמה יותר. סופו של הספר היה די צפוי עבורי, אך למרות זאת נהניתי מהקריאה ואני מחכה לספרה הבא של הסופרת המוכשרת.
