קטונתי מלהיות מבקר ספרות מקצועי וודאי שקטונתי מלבקר את חיים באר, מגדולי וותיקי סופרינו. ובכל זאת. מה לעשות שהוא הוציא לאחרונה ספר חדש הראוי לסקירה ולתשומת לב, בפרט לחובבי הספרות והיצירה.
בניגוד למרבית ספריו של באר עד כה, לא מדובר כאן ברומן אלא באסופת מאמרים קצרים. רובם נכתבו בשעתו בטורו בעיתון "דבר" בשנות השמונים, חלקם נכתבו בשנים שאחריהם בבמות שונות ומיעוטם נכתב במיוחד לספר זה.
המשותף לכולם הוא החשיפה האישית. אומנם חיים באר מרבה להשתתף בכנסים ובהרצאות, הוא לא פעם מתראיין, אך בספריו קשה למצוא לרוב התייחסות לחייו האישיים הן כסופר והן כאדם מן היישוב.
באר, שגדל במשפחה דתית בירושלים ובשנים האחרונות עבר לגור בגוש דן, מסתובב לא פעם בעולם – בין אם לטיולים, בין אם לכתיבה, ובין אם לכנסים, הרצאות וכד'. אומנם, הספר אינו מוגדר כאוטוביוגרפיה, הוא גם לא מוגדר בדיוק כארס-פואטיקה אך כולו מלא אנקדוטות, סיפורים וחוויות – או איך שהוא קורא לזה – אוריינטות – על חייו. על חייו כילד בירושלים ו"כבן של תנובה" (שכן אביו עבד בחנות מכולת של תנובה), חלקם בחיי הזוגיות והמשפחה, וחלקם כסופר. אך בעיקר הוא משתף המון על מאחורי הקלעים של כתיבת ספריו, בפרט ספריו הראשונים – מחשבות שהיו לו בעת הכתבה, לבטים, וכן תגובות שהוא קיבל במהלך השנים.
הייתי מצטט מספרו, אולם עת ניסיתי לבחור משפט או פסקה לציטוט, ראיתי הגעתי למסקנה שכמעט צריך לצטט את כל הספר. בניגוד למה שהוא מספר למשל על ספרו הראשון "נוצות", שכל אחד שהוא פגש אמר לו לצנזר או למחוק משפט אחר מהספר וכשהוא ישב על המדוכה הוא הבין שסך הכל יישארו בספר 30 עמודים – העמודים האפורים והמיותרים ביותר שהוא כתב…
כך או כך, הספר יהווה חוויה הן לחובבי הספרות והעברית המשובחת והמצוחצחת, והן לחובבי ירושלים של פעם, בפרט לירושלים הדתית של פעם – שזהו פן מעניין נוסף שצריך לשים לב אליו. שכן בספריו אומנם חלק מגיבוריו דתיים או דתיים לשעבר, אך רק מקריאת הספר הזה ניתן לראות כמה הדת היתה ואולי גם עודנה חלק משמעותי מחייו, ועד כמה הוא הרבה יותר דתי או מאמין (גם אם מהפן התרבותי של העניין) מכפי שנדמה כשרואים אותו ברחוב ללא כיפה לראשו.
עם זאת, המשפט אולי המתסכל ביותר מכל הספר הוא זה המופיע בסיומו, שמגדיר את כל הספר שוב בצורה אחרת – "בקסת זו אני טובל מפעם לפעם את קולמוסי וכותב בדיות שכולן אמת".
