עלייתם של העולים למדינת ישראל בשנים של קום המדינה , הביאה עימה שורשיות ואותנטיות המגולמים בשרשרת של סיפורי יום יום. רוב רובו של הספר מגולל סיפורים קצרים אשר התרחשו במעברת העולים טירה. אריה רייזל, הסופר, מציין כי העולים דאז הם ישראל הראשונה דהיום.
אם נצלול ולו במעט לכמה סיפורי המעברה, הרי נפגוש שם את אווה, אישה בשנות ה- 40 אשר טיפחה גינה יפייפייה . הגנבים והפורצים של טירה, לא נכנסו לגינתה. היתה זו גינה שכולם דיברו בשבחה. שרי ממשלה ופקידים בכירים ביקרו בה. ואילו אווה שאלתם? זו שידעה שש שפות על בוריין, התנתה לשגרירה באנגליה. גאוות טירה.
לכל קהילה יש רב. הספרדים התייחסו בכבוד רב לדת אף שלא כולם היו שומרי מצוות. גם נהגו בנדיבות לצורכי בית הכנסת. הרב הישיש הלך לעולמו. וכך התמנה לו הרב שיינין, צעיר נמרץ בעל מוטיבציה ציבורית. הקים שכונה חדשה עם אברכים עד אשר קיבל הצעה להפוך לרב העיר אשדוד. בני טירה התקשו לקבל את עזיבתו ואילו הרב אמר "אהבת נעורים לא שוכחים".
ואיך אפשר בלי המורה המיתולוגי לחינוך גופני ,איז'וא ,כל כך היה מחובר לתלמידיו ששרד בזיכרונם דורי דורות. "עמלם נשאר לנצח".
אחד הסיפורים השובים הוא סיפורו של אריה. "נולדתי" מנקודת מבטו, הוא מגולל את כל ההכנות לברית המילה מצד שני הצדדים. והמחלוקת בשבר קריאת שמו. לא אחת חייכתי. נראה כי לעיתים גלגל הזמן ממשיך להסתובב לו.
כל מי שמעוניין להיזכר בערגה בימים של פעם , יתענג על קובץ הסיפורים הקצרים של אריה רייזל.
