העלילה:
"מסיבה שמחה בארמון הנסיכה" כשמו כן הוא. הוא עוסק בהכנות של הנסיכה אלינור ומשרתיה למסיבה הנערכת בארמונה ובמסיבה עצמה, בה היא אוכלת ורוקדת עם הנסיך.
זהו ספר ורדרד הנפרש לשטיח גדול כשכל חלק בו מתאר למעשה חדר אחר בארמונה של הנסיכה היפה.
דעתי על הספר:
אני, ובעיקר בתי בת השנתיים, אוהבות ספרים שהם גם משחקים. עצם זה שהספר נפתח לשטיח החושף ארמון וחדרים עשירים בפרטים כבר שבה את ליבה של ילדתי שנהנתה מאוד "לעבור" מחדר לחדר. פתחנו וסגרנו אותו כל כך הרבה פעמים במהלך חופשת הפסח שלא הצלחתי אחר כך לקפל אותו בחזרה.
השפה ואוצר המילים בספר עשירים והחרוזים מקסימים ומעניקים לקריאה קצב וזרימה טובים. המילים לא שטחיות אלא ברמה גבוהה. לדוגמה: "עטור שושנים" ו-אורחים לא קרואים". אני אהבתי את זה כי זה נותן לילד נקודת פתיחה גבוהה מבחינה שפתית.
גם האיורים עשירים בפרטים ובצבע (בעיקר ורוד אבל לא רק). ישבנו שתינו ובמשך דקות ארוכות הצבעתי לה על החפצים בספר ושאלתי אותה מה היא רואה. זה העביר לנו את הזמן יפה ולימד אותה על עצמים חדשים שלא הכירה כמו כרכרה, מניפה ומערוך.
למרות זאת, היה דבר אחד שהפריע לי בספר וזו העובדה שהמסר שבו הוא לא כל כך פמיניסטי ולא הכי מעודכן לימנו אנו. מילא כל הוורוד מסביב, אבל מדוע הנסיכה עסוקה רק בללבוש שמלות, לרקוד ולמצוא את נסיך חלומותיה? היא לא יכולה לרכוב על סוס או לפחות לדבר עם הנסיך לפני שהיא מחליטה שהוא אהוב ליבה? אולי אני קטנונית, אבל נשים בימנו עושות הרבה מעבר ללהיראות יפה. העלילה, שהיא מלאה בפוטנציאל להציג זאת במילים יפות ובחרוזים משעשעים, מפספסת זאת בגדול וחבל.
אבל העיקר שהביקור בארמון הנסיכה השתווה אצל הילדה לביקור בגינה – היא נהנתה משניהם באותה מידה.
