שלהבת הוא שם די מיוחד, וכנראה שאם תפגשו מישהי בשם שלהבת, היא תגיד לכם שתמיד שואלים אותה על שמה, ככה זה לפחות אצל שלהבת באום, שמרגישה מיוחדת בעיקר בזכות שמה. אבל כשבתחילת כיתה ו', מגיעה לכיתה של שלהבת, שלהבת חדשה, שלהבת באום כבר לא מרגישה מיוחדת במינה, אבל היא מרגישה רגשות אחרים וחזקים יותר, כמו קנאה, כעס ואפילו שנאה. היא חושבת שהרגשות האלו טובים בשבילה, אבל בשביל הכיתה, הרגשות שלה יוצרים שני מחנות שונים, מחנה אחד לכל שלהבת, והכיתה חצויה. לקראת חנוכה כשהכיתה אמורה להעלות הצגה, הרוחות מתלהטות בין שתי השלהבות ובין שתי המחנות, וכבר לא ברור לאן המריבה הזו הגיעה, ומה היא עוד עלולה לעולל.
אני לא לגמרי יודעת מה משך אותי לקרוא את הספר הזה, אבל אני יודעת שהתקציר הוא אחת הסיבות, ואולי גם העלילה שראיתי כבר נבנית מול עיניי, עזרה לי לרצות לקרוא את הספר. בתור ילדה בבית ספר יסודי, לא היה לי הכי טוב בכיתה, ולא תמיד קיבלתי יחס נעים, וכנראה שזה יותר מכול משך אותי לקרוא את הספר הזה.
הספר כתוב בצורה נפלאה, אמנם היו מילים פה ושם שלא היו לגמרי מתאימות מבחינה לשונית (הם פשוט היו ברמה גבוהה מידי) אבל רוב הספר זרם לי בצורה טובה, ועורר בי דברים מפעם. אמנם המריבה לא הייתה אותה מריבה, וגם המחנות לא היו בדיוק אותו דבר, אבל החוויות שליוו את שלהבת הזכירו לי אותי. בספר יש גם איורים מקסימים של אבי כץ, שמוסיפים לאווירה מאוד.
הספר מראה מה קנאה עושה, ואיך דיבור יכול לעזור, הוא מראה שלא פשוט ואולי גם לא כדאי לבחור מחנה או צד והוא גם מלמד אותנו שלכל אחד ואחת יש כישרון משלו. אהבתי את הסיפור ואת הצורה שבה הדברים כתובים בו, ואהבתי מאוד את סוף הספר. הספר מתאים לילדים צעירים, בגלל שהוא לא ארוך, גם ילדים וילדות בכיתה ג' כבר יכולים לקרוא אותו, והוא יכול לעזור לילדים שאולי מתמודדים עם כעס או קנאה, או לכאלו שמתמודדים עם קושי חברתי מסוים. אמנם הסיפור יכול להראות לנו בטעות סיפור חינוכי, ולמרות שיש בו גם מזה, הוא פשוט סיפור שמדבר את חיי היומיום של התלמידים, ומחבר אותם אל החיים ואל עצמם.
שורה תחתונה: כל אחד הוא מיוחד בצורה קצת שונה.
