Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
מלאכים בשמיים
תגיות: ,
סופר/ת:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2018
מס' עמודים: 448
הו הסיפור המרתק על הולדת חיל האוויר כשברקע הולדת המדינה. הכרזת האו"ם הייתה אות הזינוק לצורך הדחוף בהצטיידות, ולכך נקבצה חבורה של אנשי צוות אוויר שהתנדבו והתלכדו מארצות הברית, מקנדה, מבריטניה, מצרפת ומדרום אפריקה. רובם נלחמו במלחמת העולם השנייה – צעירים, אידיאליסטים, הרפתקנים, אציליים, תימהוניים, אמיצים להפליא. אל שוויימר, עזר ויצמן, בוריס סניור, גדעון ליכטמן, לו לנרט, סיד כהן, רודי אוגרטן, סליק גודלין, מודי אלון אלה וחבריהם – לא כולם יהודים, כמה מהם ילידי הארץ – הפרו ביודעין את האיסור על משלוחי נשק ומטוסים לישראל. הם הבריחו מסרשמיטים מצ'כוסלובקיה, הטיסו 'פרימוסים', דקוטות וקונסטליישנים מקצווי הגלובוס לארץ. המתנדבים מרדו בחוקים הנוקשים של מדינותיהם וסיכנו הכול – את חייהם, את הקריירות שלהם, את אזרחותם – כדי להילחם למען ישראל. הם הביאו מטוסים ונשק, טעו בניווט, הם התרסקו בשערי הארץ, ישבו בבתי כלא – הכול בדרכם לעזור למדינה בדרך. במאי 1948, אחרי הכרזת העצמאות, הם הצטרפו לכוחות הלוחמים והקימו יש מאין את חיל האוויר. הם עצרו את המצרים באשדוד, הפציצו עם מטוסים קלים את רבת עמון ועם 'מבצרים מעופפים' את קהיר, הם הפילו מפציצים מצריים מעל תל אביב, לחמו בקרבות אוויר בקולגות מחיל האוויר הבריטי... והם נפלו והתרסקו ונעלמו ונגוזו כמלאכים בשמיים. זהו סיפורה של קבוצה שמנתה פחות מ-150 איש, שהמלחמה הפכה אותם לאחים לנשק. הם לחמו למען מטרה נאצלת, ונגד כל הסיכויים סייעו לתקומתה של האומה החדשה. הסאגה של מתנדבי חוץ לארץ (המח"לניקים) וחיל האוויר, לפני ובמהלך מלחמת העצמאות של ישראל, היא אחד מסיפורי הלחימה העלומים והמרגשים ביותר של לידת ישראל.

כשאלתרמן כתב "אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה לך מדינת היהודים", הוא התכוון בעיקר לאלו שנפלו במלחמות ובמערכות על הקמת המדינה, אך בספר הזה רואים גם לא מעט כאלה שנשארו בחיים שבהחלט יכולים להיקרא "מגש הכסף".

הספר מגולל את סיפורם של קבוצת המח"לניקים – מתנדבי חוץ לארץ שהגיעו להילחם לצידה של מדינת ישראל במלחמת השחרור, חלקם יהודים וחלקם לא, לצד תיאור מקיף של מאמץ הרכישות וההברחות של מטוסים וחלקיהם למדינה. אל שווימר, שלימים היה יו"ר התעשייה האווירית ולמעשה הקים אותה מאפס, היה אשף בלהשיג מטוסים שבורים וחלודים משאריות מלחמת העולם השניה, לשפץ ולהשמיש אותם, להכשיר במהירות טייסים ולהביא אותם לארץ תוך לעיתים יצירת משברים בינלאומיים. חלק מהמטוסים אף היו כאלה שלא היו מטוסי קרב כלל, והטייסים או הצוות האווירי הטילו פצצות ותחמושת ממש ביד תוך כדי טיסה.

הספר מרתק ומביא בתוכו שלל תיאורים על מבצעים מיוחדים ואף הזויים ונועזים מאוד שנעשו עם המטוסים הללו שהיוו למעשה את תחילתו של חיל האוויר הישראלי. בין היתר, יום אחרי שהגיעו המטוסים הראשונים הם כבר השתתפו בהפצצה של כוחות המצריים שהגיעו עד גשר "עד-הלום" (פאתי אשדוד) ומנעו מהם להתקדם לתל אביב. או למשל טיס נועז של מטוס "מבצר מעופף" הציע וקיבל אישור לכך שכבר בטיסתו הראשונה לארץ הפציץ את קהיר, דבר שהשפיע והפתיע מאוד את המצרים. 

מלבד תיאורים חיים ומעניינים של המבצעים השונים, מופיעים גם לא מעט על הווי וחיי הטייסים בין הגיחות והמבצעים. בפרט מודגשים  חיי ההוללות שהם נהגו. אחרי כל מבצע הם הלכו לפאבים ולמסיבות, שתו לשוכרה, ובילו עם בחורות , ועוד. כנראה שזו הייתה צורת הפורקן מהמתח ומהלחץ בו היו שרויים. רק מפקד הטייסת, מודי אלון, שנפל באחד הקרבות, היה המבוגר האחראי כביכול פחות השתתף איתם במסיבות, ופיקח שלוחמיו לא יעברו את הגבולות בבילויים שלהם. מילה כמו דיסטנס לא הייתה מוכרת בכלל, ובין הגיחות, מדים היו המלצה בלבד וכמעט בכלל לא קיימים. כל משמעת צבאית לא היתה קיימת. 

מאידך, למרות שמופיעות שלל דמויות, אופן הצגתם הוא טכני למדי. אין כמעט עומק על הדמויות. התיאורים יחסית פלקטיים – אומנם יש להם יכולות המעוררות השתאות, אך חסרה הרחבה על הרקע שלהם, על המשפחה, מה חיבר אותם והביא אותם בכלל לארץ ולהילחם עליה (חלקם היו לא יהודים בכלל). אומנם מדובר בספר עיון אך הוא כתוב מזווית של מספר יודע כל. אולי כדאי היה לכתוב אותו מזווית של אחת הדמויות. בספר גם לא מובעים מספיק רגשות או אווירה, למשל כשאחד מהטייסים נהרג. חסרים גם תיאורים של ספקות, התלבטויות, שיחות של החבר'ה, הכל כאמור כתוב באופן טכני. דבר כזה היה יכול להפוך את הספר לספר מתח ולצבור הרבה יותר עניין ופופולאריות. חסרה בצורה בולטת, התייחסות לצוות הקרקע שליווה אותם ותמך בהם ובעיקר שיפץ ושיקם ותיקן את הגרוטאות המעופפות ועשה  את הבלתי יאומן . 

הדמות אולי המפורסמת ביותר לישראלי המצוי המתואר בספר הזה היא עזר ויצמן, לימים מפקד חיל האוויר ונשיא המדינה. ניתן ללמוד מהספר שויצמן נחשף לרעיון להפציץ עם שחר שדה תעופה מצרי כאשר המטוסים עדיין על הקרקע, רעיון שלימים יצא לפועל בצורה רחבה בהרבה במלחמת ששת הימים, שאת התוכניות המבצעיות שלה הכין ויצמן כמפקד החיל עד מעט לפני המלחמה. אגב, ויצמן גם היה זה שתבע את המונח "הטובים לטייס, הטובות לטייסים", והיה שובב לא קטן בכל הנוגע לבילויים ולבחורות והיה מגדולי מבצעי התעלולים בחיילים החדשים שזה עתה הצטרפו ליחידה. 

מפליא שדווקא סופר לא ישראלי אלא אמריקאי כתב את הסיפור המפואר של היחידה הזו, שחלק מחייליה נהרגו או התרסקו עם המטוסים – חלקם הופלו וחלקם עקב תקלות טכניות שנבעו מתחזוקה לקויה. מפליא עוד יותר שהספר יצא בהוצאה קטנה יחסית, שמרבית ספריה הם ספרי פנטזיה (למרות שלא מעט מהסיפורים בספר הינם על גבול הפנטזיה לכל דבר) ולא ספרי עיון ובטח לא היסטוריה, ועוד יותר מכך – לא מקודמים במבצעים ובמדפים של רשתות הספרים. מדובר על פיסת היסטוריה פחות מוכרת, ממש הקמתו של חיל האוויר הישראלי, וחבל שעד היום היא לא סופרה כמו שצריך, ונקווה שספר כמו זה יביא לה תיקון מסויים. 

ובפן האישי: סבא שלי ז"ל (שכונה "מוישה אמבולנס") שירת גם הוא ביחידה הזו. אומנם לא כטייס אלא כחובש קרבי מוטס, וגם הוא, וכל צוות הרפואה בבסיס, כמו צוותי הקרקע, לא הוזכר בספר. חלק גדול מהתיאורים המופיעים בספר כמו גם האנשים המתוארים והסיפור על המצאת סמל הטייסת לא היו חדשים לי.  סיפורי הגבורה שלו עצמו ליוו את ילדותי – כמו למשל שהציל בפועל את חייו של חברו הטוב ביותר ביחידה עזר וייצמן (אותו כינה גם "השיכור היהודי הראשון שראה בימי חייו").

וכמו הסיפור איך בכל יום ראשון בבוקר הכין לוייצמן קנקן קפה על מנת שיוכל להתאפס ולעלות למטוס, ועוד סיפורים מסמרי שיער על אחרים שהציל.  אבל בהחלט הספר העצים והחיה הרבה יותר את מה שידעתי. אך יותר מכך, באמת לא ברור לי איך סבא שלי, כאדם דתי בכל היחידה הזו, שכאמור שילבה יהודים ולא יהודים, הצליח כל כך לשמור על עצמו, לא להתעסק עם בנות (על אף שהיה גבר נאה וכל הבנות נהו אחריו כל הזמן, ואוירת הפאבים היתה ליבת החיים בבסיס), להצליח להישאר דתי, לשמור שבת, להקפיד על צניעות, להקפיד על תפילות ולימוד, ולהקים אחר כך משפחה דתית לחלוטין זה כשלעצמו מעורר בי הערכה גדולה אליו. שלא לדבר על כך שכל האוכל שהיה שם ביחידה היה לא כשר, ולמעשה במשך כל התקופה הזו הוא העלה יותר מ 50 אחוז ממשקלו כיוון שהדבר היחיד שהיה יכול לאכול זה לחם 3 פעמים ביום, ואם היה אז גם גבינה או מעט ירקות. הוא לא נגע בשום דבר מבושל או מחומם כלל. 

דוד פרוידיגר

דוד, 36, ירושלמי בנשמה, מכור למילה הכתובה- לקרוא, לכתוב ומה שביניהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן