Generic selectors
Exact matches only
Search in title
Search in content
Search in posts
Search in pages
מחר ניסע ללונה פארק
תגית:
סוגה:
מוציא לאור:
שנת הוצאה: 2018
מס' עמודים: 224
"היו פעמים שחשבתי שהילדים כלל לא שלי. שלא אני ילדתי אותם. שאני מגדלת ילדים של אישה אחרת. ילדים עזובים שמצאתי ברחוב ואספתי אל ביתי. ילדים שנקלעו לאסון. ילדים שנשדדה מהם תקווה. דווקא אז חשבתי טובות על עצמי. ראיתי איך אני צועדת בין הלהבות ומצילה את עורם, ממלטת את נפשם. הילדים האלה נולדו מחדש בידיים שלי. בשעה שהוריהם לא גילו אחריות ונשרפו למוות." במהלך ימים ספורים, כשחורף מר ואכזרי משתולל בחוץ, על רקע משבר קיומי מתמשך, ורגע לפני שהיא מאבדת לחלוטין שליטה על חייה, מחליטה אם צעירה, ילדה כמעט בעצמה, לקחת את שני ילדיה ללונה פארק. מחר ניסע ללונה פארק הוא יצירה טרוּפה, מסוחררת ולופתת, המעמידה במרכזה אישה שבדידותה — דווקא בתוך המרדף הנפשי אחר האימהות הטובה, הבלתי־מושגת — קורעת את הלב בעוצמתה. הרומן החדש של אילנה ברנשטיין הוא דיסטופיה אימהית, מסמך אמיץ ונוקב, שאין בו רגע של מנוחה, המאפשר הצצה אל המגירה העמוקה והאפלה ביותר של הלא־מודע האימהי. מחר ניסע ללונה פארק הוא ספרה השנים עשר של אילנה ברנשטיין. קדמו לו: "שארה כסותה עונתה", "חלמתי שאני ער", "עכשיו זה כתוב", "מושבת האהבה", "ימי ראשית", "בקשתה האחרונה" ועוד.

יש ספרים שקשה לכתוב להם תקציר, כי לא משנה מה תכתבי, את יודעת שזה לא יתאר בכלל את מה שהקורא הולך לפגוש בספר. אני מרגישה שגם הספר הזה הוא כזה, לא משנה איך אכתוב עליו, זה לא יעביר ולא במאום, את מה שהקורא הולך לחוות בספר. אבל אנסה להגיד בקצרה.

שני ילדים ואמא, תא משפחתי קטן, אבל לפעמים לאמא הזו, גם זה יותר מידי. מדובר על אמא שנוטה לפזר הבטחות ולעיתים גם צעקות, אבל הילדה הגדולה כבר יודעת שהבטחות כנראה לא מקיימים, והיא נוטה לפזר הרבה מילים, והקטן? הוא נוטה לפזר דרמות מסביבו. החובות של האמא תופחים, וגם הימים שהיא מבלה במיטה ואין לה כוח לילדים. אבל פתאום כוח ההבטחה מניע אותה, והפעם היא רוצה לקיים ומבטיחה לילדיה, מחר ניסע ללונה פארק!

את הספר קראתי לראשונה מיד אחרי שהוא יצא, אפשר להגיד שהכריכה נראתה לי מעניינת, ושהייתי בתקופה בלי הרבה מה לקרוא, וכשיצאתי מהחנות בחיפזון, לקחתי את עותק הקריאה שראיתי, כדי שיהיה לי לשבת. וחבל שזה היה ככה בחטף, כי שום דבר לא הכין אותי למה שאני הולכת לקרוא. ועכשיו, אחרי שהוא זכה בפרס ספיר, רציתי לקרוא אותו שוב, אבל לא הצלחתי להכיל את כולו, וקראתי ממנו רק קטעים, כי למרות שאני זוכרת את מה שהספר השאיר בי, הייתי צריכה תזכורת קטנה ממנו לפני שאני מתיישבת באמת לכתוב עליו.

ואחרי כל ההקדמות, הספר מתאר אמא שהחיים לא בדיוק חייכו אליה, והוא מתאר את הכול בצורה הכי חשופה שיש, זה לא ספר שמחפש להתייפייף, זה ספר שפשוט מביא את כל האמת בפנים. הספר כאב לי, וקרע אותי כל כך הרבה פעמים, הוא היה עכור והקריאה הייתה איטית וכבדה, גם בגלל השפה העשירה של הספר, וגם בגלל התוכן שלו. ולמרות שהקריאה קשה, זה ספר חשוב, ספר שלא נתקלתי בו לפני ואולי גם לא הייתי בשלה אליו באותם רגעים, וצריך להגיע אליו עם מוכנות נפשית, מוכנות כזו שלאמא שבסיפור, לא הייתה אותה לפני שהיא התחילה לגדל ילדים. הייתי רוצה להוסיף עוד על הספר, אבל אני מפחדת שאהרוס לכם את חווית הקריאה.

לא מזמן עשיתי בעמוד שלי באינסטגרם משחק שבו מישהי כתבה לי שם של ספר שהיא קראה ואהבה, ואני הגבתי בספר שהיא כנראה תאהב גם. ועכשיו כשחשבתי על הספר הזה, אני יודעת שמסיבה לא הגיונית, אם ישאלו אותי על הספר 'אם טובה דיה' (בב תומס, הוצאת תמיר) אוכל להגיד שאם הם אהבו אותו, הם יאהבו גם את הספר הזה.

שורה תחתונה: אימהות זה לא לונה פארק.

 

רעות אסתר פנקוס

לומדת חינוך, עובדת בסטימצקי ומכורה לריח של ספרים וגם לקריאה בהם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט
דילוג לתוכן