מוניקה היא צעירה בת 37 שהיתה עורכת דין במקצועה. היא מאסה בעיסוק האינטנסיבי הזה והחליטה לעשות מה שהיא אוהבת, היא פתחה בית קפה משלה. היא גרה לבדה, היא היתה די בודדה וחלמה על לבנות משפחה, חלמה על אהבה. יום אחד היא שמה לב שהבחור המבוגר שיש בבית הקפה שלה שכח את המחברת הירוקה שלו. היא חשבה לרגע לרוץ אחריו ואז מבינה שאין לה סיכוי לתפוס אותו. היא פותחת את המחברת שנראית פשוטה ומגלה שם עולם ומלואו.
כבר בהקדמה היא הסתקרנה ממה שכתב : "עד כמה אנחנו מכירים את האנשים שחיים לידינו? עד כמה הם מכירים אותנו? האם אנחנו יודעים אפילו איך קוראים לשכנים שלנו? האם היינו יודעים שהם בבעיה, או שלא יצאו מבתיהם במשך ימים?
כולם משקרים באשר לחייהם. מה היה קורה אילו סיפרנו את האמת?
אולי שום דבר. ואולי עצם אמירת הדברים ישנה את חיינו, או את חייו של מישהו שטרם פגשנו.
זה מה שאני רוצה לגלות."
המחברת היתה שייכת לג'וליאן ג'סופ, צייר דיוקנאות מוכשר, בודד ועצוב בשנות השמונים לחייו. הוא איבד את אישתו האהובה וחייו לא חזרו להיות כפי שהיו. מוניקה מחליטה למצוא אותו ולנסות לעזור לו ובמקביל גם היא כותבת במחברת האמת את אשר על ליבה, את כל החלומות והרצונות שלה, את כל מה ששמרה לעצמה.
היא משאירה את המחברת בבר המקומי וכך המחברת מגיעה להאזרד, נרקומן שחולם להפטר מהסמים וסוף סוף להגמל.
מי עוד יקבל את המחברת? מי עוד יספר את סיפורו? איך יתחברו הדמויות בסיפור אם בכלל?
כל זאת ועוד במחברת האמת.
עפתי על הרעיון של הספר, כמה נכונה העובדה שאנחנו אף פעם לא יודעים מה החברים שלנו, גם אם הם קרובים ממש מרגישים באמת. כולם משדרים עסקים כרגיל, שהכל טוב, שמה שיש להם הוא הטוב ביותר אך כל אחד לפני השינה כשהוא ורק הוא עם המחשבות שלו יודע את האמת.
תמיד הערכתי את מי שאומר את האמת, את מי שלא מפחד לחשוף את הפגמים שלו, את האמת שלו, את מי שהוא באמת. לצערי אין הרבה אנשים כאלו וזה בעיקר בולט בעידן הרשתות החברתיות שכל אחד משוויץ לרגע בתמונות שכולם יראו. ..
אהבתי את המסר של הספר ואת הרעיון שעומד מאחוריו. רק ביחד הדמויות הבינו שגילוי האמת והתמודדות איתה החיים שלהם יהיו טובים יותר והם יוכלו אולי לחיות את החיים שביקשו לעצמם.
פחות אהבתי את מה שקרה בסיפור ואת נחיבור בין הדמויות, הרגשתי שהספר מפוספס, לא הצלחתי להתחבר לספר עד הסוף.
אולי זו רק אני… מציעה שתבדקו בעצמכם.
