קווין וגראהם נפגשים ביום הכי גרוע בחיים שלהם עד כה – כשהם מגלים ביחד שבני הזוג שלהם בוגדים בהם זה עם זו. אבל הגורל לא אכזרי כל כך והלימון הופך ללימונדה כששניהם מתקרבים זו לזה. תחילה מתוך הזדהות ואמפתיה למצבם ואחר כך כי יש ביניהם כימיה ומשיכה שמאיימים להתפוצץ.
קווין אוהבת את האופן בו גראהם מביט על העולם ברוגע והוא אוהב את המראה והנחישות שלה. הם נפרדים באותו ערב אבל שניהם יודעים כי זו פרידה זמנית. ואכן, הגורל מפגש ביניהם שוב ומפה הדרך לזוגיות אוהבת קצרה. הם מאוהבים, תמיד ביחד, החברים הכי טובים, לא יכולים להוריד את הידיים זה מזו. זוג מושלם. האומנם?
שבע שנים לאחר שהתחתנו, הם הופכים לזוג אחר, עייף, שבור וכבוי. קווין לא מצליחה להיכנס להריון עקב בעיית פריון שיש לה. הם לא יכולים לממן טיפולי הפריה וגם אימוץ לא בא בחשבון עקב מקרה אלימות מצער בעברו של גראהם. נראה כי הזוגיות שלהם נמצאת בסוף דרכה. הם אוהבים אך זה כבר לא מספיק. קווין סובלת ולא מסוגלת לקיים יחסים עם בעלה כי זה מזכיר לה את כישלונה להיכנס להריון וגראהם סובל כי אשתו כאובה ושותקת. היא לא מצליחה לחשוף בפניו את רגשותיה והוא שרוצה לעזור לה לא יודע כיצד.
עמוק בפנים הם עדיין אוהבים, אולם הפערים ביניהם גדולים והשבר עמוק מדי. האם הם יוכלו להציל את מערכת היחסים המתפוררת שלהם ולשוב להיות הזוג המושלם מהעבר?
דעתי על הספר:
העלילה מסופרת מפיה של קווין ומחלוקת לעבר והווה. פרק אחד מספר על תחילת הקשר ביניהם וזה שלאחריו על הזוגיות שלהם כיום. העובדה שזה נכתב כך מעולה כי באמצעות השיטה הזו קולין הובר, הסופרת, מדגישה את הפער בין מה שקורה עכשיו לעבר, בין המצוי לרצוי.
הובר מתארת באופן עמוק, מרגש ויסודי את הזוגיות שלהם באמצעות קולה של קווין. את ההתחלה הוורודה והמבטיחה לעומת ההווה האפור והעצוב. אני כקוראת יודעת שהם מתאימים זה לזו, אבל הם לא, מפני שכל אחד מהם מתבצר בפינה שלו. אם בתחילת הזוגיות הם היו גלויים זה עם זו אז בהווה הם שותקים ונסגרים. הם לא מצליחים להתקרב ולחזור להיות שתי החתיכות שמשלימות את הפאזל.
זה הספר הראשון של הובר שאני קוראת וניגשתי אליו עם ציפיות גבוהות כי שמעתי עליו המון המלצות. אני מודה שלא רק שלא התאכזבתי אלא שהתאהבתי בו מהדף הראשון. אהבתי את הדמויות הכה חשופות, את הדרך שהם עוברים ואת העובדה שלא הכול מושלם. זוגיות זו עבודה ואם רוצים שהיא תמשיך לפרוח צריך לטפח אותה ולהשקיע בה גם אחרי שנים, וזה בסדר גמור. אה, כן, וייתכן גם כשקצת התאהבתי בגראהם בעצמי.
"אם תאירי רק את פגמייך, תעמעמי את כל מושלמייך" – זה מסר שאני לוקחת לחיים.
זה לא הספר האחרון של הובר שאני אקרא. מאוד אהבתי את הכתיבה שלה ובעיניי "מושלם" כשמו כן הוא – מושלם.
