משפחה לתפארת, בעל ואב שהוא דמות מוכרת ואהובה, בית מעוצב בישוב פסטורלי בגולן, ואישה אחת שסובלת בשקט.
בגיל צעיר נישאה רות לאילן, אותו הכירה בשידוך על ידי בעלה של חברתה הטובה הודיה. כבר אז שמו של אילן יצא לפניו כבחור חרוץ וחכם, "ממש מציאה". רות נשבתה בקסמו והתאהבה בו כעיוורת, וכל שאמר לה עשתה.
הספר פותח בניסיונה של רות "לברוח" מהבית ליומיים של חופשה, יומיים של שקט בהם תהיה לבד עם עצמה, בלי צורך לתת דין וחשבון על כל תנועה וצעד שעושה ובעיקר הרחק מעיניו הבולשות של בעלה, גם אם יודעת ש"תשלם" על כך ביוקר.
הפחד של רות, חוסר הביטחון והביטול העצמי שלה בולטים כבר מהעמוד הראשון בספר, ועמם ההכרה כי היא לא מודעת למצבה העגום.
הספר לא קל לקריאה, תיאורי האלימות הנפשית ולא רק, קורעים את הלב עד דמעות.
התחושה כי אישה כמו רות חיה בפחד קיומי יומיומי מזעזעת, ואין ספק כי כל יושבי הבית נפגעים מכך.
הספר זועק את זעקת הנשים שחוות אלימות ללא סימנים פיזיים על הגוף, אלימות הרומסת את הנפש עד עפר.
התמזל מזלה של רות במקרה או שלא, לפגוש אנשים שיצליחו להאיר את עיניה, אך אחרי שנים ארוכות הסבל כל כך מושרש בה שהוא הפך להרגל, בדיוק כמו כמו בפתגם "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
זהו ספר קצר יחסית הכתוב בשפה קולחת, ומעביר מסר חשוב.
הוא מעמת את הקורא עם סוגיה חשובה ודורש מכל אחד מאיתנו לפקוח עין על סביבתנו הקרובה ובשעת הצורך להציל נפשות.
בשורה אחת: ספר כואב ואלים המעביר מסר חשוב!
