מל הניגן היא בחורה בת 16. כמו כל נערה, יש לה דרמות בבית הספר, חברים טובים, כאלה שפחות, עבודה ומשפחה. אבל לא כמו כל נערה, מל מתמודדת עם דו קוטביות ועם טרגדיה משפחתית שהיא מסתירה מחבריה.
הספר קופץ בין עבר להווה, מספר את הסיפור של מל שהגיעה לבית ספר חדש בעיר חדשה ומל שמתמודדת עם החיים אחרי אבחון המחלה שלה, בחור שמושך את תשומת ליבה וחברים שנאלצה להתנתק מהם.
היא מנסה להיות בסדר בכל החזיתות. היא עובדת מסורה בבית האבות, דואגת לחייך גם כשלא מתחשק לה, לארח חברה גם כשהיא רוצה להיות לבד. היא משתדלת לפייס את החברים שהסתכסכה איתם, אבל גם לשמור על הקשר שנרקם בינה לבין החברים החדשים יותר שלה. בבית מל מנסה להיות חזקה בשביל כולם, כדי לא להדאיג, כדי לא ללכת בנתיב של אחיה.
אבל כשמישהו מנסה להיות מאה בהכל, בדרך כלל, יוצא שהוא לא מאה בשום דבר.
וואו. איזה ספר נהדר.
אני חושבת שמדד לספר טוב הוא איך הוא משאיר אותך, ואני נשארתי מהורהרת, עם גוש ענק של הזדהות בלב.
מל היא דמות שלא מנסה להתחבב, היא פשוט היא. אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה. מהרגע הראשון ברור שהיא מתמודדת עם בעיות מהעבר.
יש קטע קצת לא מובן עם קודים שהיא המציאה לעצמה, אבל זה מסקרן, ובהמשך אנחנו מקבלים הסבר ועם הזמן זאת הופכת להיות שפה מובנת עבורנו.
הכתיבה טובה, הספר קליל למדי, למרות שהוא מתעסק בנושאים שיכולים להיתפס ככבדים. ההיכרות הקודמת שלי עם דו קוטביות הייתה דרך סדרת נוער, ששם היה דגש על התנהגות של מי שסובל ממאניה דפרסיה ולא אובחן. כאן מדובר בדמות שמאובחנת ומטופלת. למדתי להכיר את החיים הלא פשוטים, אבל מצד שני גם התמלאתי תקווה, כי הספר מעביר מסר ברור- אפשר לחיות ככה. זה יכול להיות מופלא, גם אם טראגי לעיתים.
יש שם כמה תובנות מדהימות, אבל זה לא כמו לקרוא ספר פילוסופיה.
יש רק דבר אחד שממש צרם לי אבל אני מניחה שזאת רק אני.
בתקציר שנמצא באחוריי הספר, כתוב ״היא מסתירה מחבריה הקרובים דנקן וזומי״ וכל הספר קיוויתי שיצוץ דנקן, אבל היה רק דקלן.. וזה ממש הציק לי, מעצבנת שכמותי.
