מאד ויין
סופר/ת:
הוצאה לאור:
תאריך הוצאה: 2014
מספר עמודים: 318
"…בדרך כלל אני לא מקנאה, ובכל זאת הדבר היחיד שגורם לי לקנא הוא כשאני קוראת ספרים הכתובים בצורה כל כך מופלאה – שונה מכל מה שאי פעם קראתי. כשאני לא מצליחה להניח את הספר, כי כואב לי בבטן, כואב לי בלב ובראש, אני צורחת: 'לעזאזל איתך (פה נכנס שם הסופרת!) למה אני לא חשבתי על זה קודם??'" קולין הובר, מחברת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס', על מאד-ויין. כשסנה, סופרת מתבודדת, מתעוררת בבוקר יום הולדתה ה-33, היא מגלה כי הכול השתנה. סגורה מאחורי גדר חשמלית, נעולה בבית בלב השלג, כל שנותר לה הוא לפצח את הקוד לחופש ולגלות מדוע נלקחה. ואז היא מבינה, שאם היא רוצה להשתחרר, היא צריכה להתבונן היטב בעברה. אלא שהעבר הזה חוזר ומגיח בקצב מסחרר, וחוטפיה אינם בנמצא. הכבלים של חייה מכבידים עליה ואינם מאפשרים לה לתקשר, לראות את הטוב בחיים, לחוש תקווה, להרגיש אהבה, להיות מאושרת. אלא שזו אינה האמת כולה -התצרף מורכב יותר, וכדי להרכיב אותו צריך לצעוד בין חלקיו ולסגור את הקצוות. רק כשסנה נמצאת על הקו הדק שבין חיים למוות, היא מאתרת את חוקי המשחק. משחק מסוכן. ורק אז היא מבינה, כי האמת בלבד תתיר את הכבלים.

נתחיל עם הסוף. התאכזבתי.
סנה, סופרת מתבודדת ועם הרבה משקעי עבר מתעוררת בוקר אחד לחדר לא שלה, בבקתה נטושה בשיממון קפוא של מרחבים מושלגים. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם, או מהו המקום שבו היא נמצאת, ומגלה שהיא בעצם נעולה שם.

הספר מתחיל עם תעלומה, מצליח לסקרן, להעלות תהיות אצל הקורא ולשמור על המתח. הסיפור האישי של סנה מעניין ויש בו אלמנטים פסיכולוגיים שעליה לפצח בכדי לצאת מהמקום בו נכלאה וכדי לגלות מי כולא אותה שם. אבל לצערי אחרי פתיחה טובה של הספר ישנה ירידה תלולה בעיניין, לפחות זה מה שאני הרגשתי בעת הקריאה. היו דברים שהפריעו לי ומיד אסביר.
מבלי להיכנס לפרטים, כי אני לא רוצה להרוס למי שטרם קרא, אומר כי היו הרבה אפיזודות לא אמינות כלל (לדוגמא: הגיבורה עם פציעה רצינית ברגל צולחת מדרגות, מרחקים ברחבי הבקתה, ירידה למרתף חשוך ונטילת סיכונים בלתי הגיוניים וכיוצב'). ושיא השיאים - מי שעומד מאחורי כל  התעלומה. לא אמין בעליל בעיניי. שוב, אני לא יכולה לפרט למה ומדוע כדי לא לעשות ספויילר.

קראתי כבר מותחנים בחיי, ואחד הדברים הבסיסיים בכתיבת מותחנים היא האמינות בתיאור העלילה וההתרחשויות בה, וגם שתילת רמזים לאורך העלילה, עם איזה היגיון פנימי, כך שבסוף נוכל להלום במצחנו בהפתעה ולומר: "איך לא חשבתי על זה?! איך לא שמתי לב לרמזים?" ונתרווח לאחור על הכורסא ונחמיא לסופר/ת כמה שהם גאונים, כי הצליחו להפתיע. אבל לא זה המקרה.

קראו את הספר ושפטו בעצמכם.

אהבתם? שתפו!

הילה ארוון

אחרי שנים רבות של כתיבה למגירה, פרצתי אותה ואי אפשר לעצור אותי.

כתיבת תגובה

מה הדירוג שלכם לספר?

סגירת תפריט