נתחיל עם הסוף. התאכזבתי.
סנה, סופרת מתבודדת ועם הרבה משקעי עבר מתעוררת בוקר אחד לחדר לא שלה, בבקתה נטושה בשיממון קפוא של מרחבים מושלגים. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם, או מהו המקום שבו היא נמצאת, ומגלה שהיא בעצם נעולה שם.
הספר מתחיל עם תעלומה, מצליח לסקרן, להעלות תהיות אצל הקורא ולשמור על המתח. הסיפור האישי של סנה מעניין ויש בו אלמנטים פסיכולוגיים שעליה לפצח בכדי לצאת מהמקום בו נכלאה וכדי לגלות מי כולא אותה שם. אבל לצערי אחרי פתיחה טובה של הספר ישנה ירידה תלולה בעיניין, לפחות זה מה שאני הרגשתי בעת הקריאה. היו דברים שהפריעו לי ומיד אסביר.
מבלי להיכנס לפרטים, כי אני לא רוצה להרוס למי שטרם קרא, אומר כי היו הרבה אפיזודות לא אמינות כלל (לדוגמא: הגיבורה עם פציעה רצינית ברגל צולחת מדרגות, מרחקים ברחבי הבקתה, ירידה למרתף חשוך ונטילת סיכונים בלתי הגיוניים וכיוצב'). ושיא השיאים – מי שעומד מאחורי כל התעלומה. לא אמין בעליל בעיניי. שוב, אני לא יכולה לפרט למה ומדוע כדי לא לעשות ספויילר.
קראתי כבר מותחנים בחיי, ואחד הדברים הבסיסיים בכתיבת מותחנים היא האמינות בתיאור העלילה וההתרחשויות בה, וגם שתילת רמזים לאורך העלילה, עם איזה היגיון פנימי, כך שבסוף נוכל להלום במצחנו בהפתעה ולומר: "איך לא חשבתי על זה?! איך לא שמתי לב לרמזים?" ונתרווח לאחור על הכורסא ונחמיא לסופר/ת כמה שהם גאונים, כי הצליחו להפתיע. אבל לא זה המקרה.
קראו את הספר ושפטו בעצמכם.
